Main Forum PvE PvP Guides AddOns Lore Gallery

עכשיו 11 דצמבר 2017, 02:08

כל הזמנים הם UTC + 2 שעות


החיפוש הניב 68 תוצאות

מחבר הודעה

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: Re: הפנדרן
פורסם: 20 ספטמבר 2012, 15:35 

אחלה תקציר שבעולם!! כל הכבוד!!!!

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 22 אוקטובר 2012, 04:48 

http://farm3.staticflickr.com/2432/3696871907_bd25d1ec34.jpg

פרק 11

בתחילה הכל רעד , ונראה היה שהאדמה עצמה מגיבה בזעם לשאירע. אך אז, כשהפסיקה לרטוט, הבין הגמד שהוא איננו במקדש הדרקונים יותר.
העולם היה שונה כעת כשהביט רות'ח לאדמה שמתחת לרגליו והפנים שהיא איננה. אוויר ורוח היו סביבו, ושהביט לצדדיו כל שראה היה חושך ואור מתערבבים.
"היכן אני?" שאל בקול, למען הסרת הדבקים מפיו ולמען הישמע קולו. הפחד מהחוסר ידע, כך הבין מזמן , חזק אף יותר מהביטחון בידע. ולכן, לפחות כדי להרגיע את קרביו המשתוללים, חיפש הגמד הרוצח אדמה מוצקה עלייה יוכל להעימד. ומכשלא מצא, החל מעופף בחלל הפתוח בנסיון להבין היכן הוא.
אור גדול ניצב מולו, לפתע ללא התרעה, רחשי אש נושפים בו וזעם אלים קדום, בצורת מים ואש התנפץ ממנו. הרוצח ידע שדבר שנבצר מהבנתו מתרחש כעת וניסה לעקוב אחרי המראות.
הוא ריחף קלות לעברו של האור וכשהביט בו הבין שמה שהוא רואה זהו קרב.
קשה לדעת כיצד ניחש זאת, מכיוון שזהו לא היה קרב דומה לדבר שנראה על פני אזארות' לפני כן. אך משום מה , בזאת היה בטוח. זהו קרב.
מצד אחד של המתרס נעמד יצור ענק, עצום בגודלו, ופניו מתעוותות בשררה.
הוא היה חסון, ונראה אנושי לכל דבר, מלבד הקרניים שצמחו מראשו, וכנפי העטלף שהזדקרו מגבו. כשבחן את גופו במבט נוסף, הבחין הגמד שליצור מבנה גוף שונה משל בן אנוש, כשונה אלף מאדם.
עורו החום-ירוק נראה כפיסת אדמה, ורגליו בערו. מים נזלו מידיו, ואוויר חזק כסופה ננשף מפיו בכל נשימה. מגופו פרצו עיוותיי בלעות כשצורתיהם נראו כשל שני האלים הקדמונים. האחד קת'ון והשני יוג-סארון.
רות'ח סובב ראשו והביט ליריביו. הם היו שישה כשבראשם עומדת אישה. גודלם כמחצית היצור והילת כוח קטנה סביבם.
הגמד התבונן עמוקות ונכלם. הוא ראה בילדותו ציורים של אלה העומדים מולו. ללא ספק היו אלה הטיטאנים.
"זמנך נגמר גור" אמרה מנהיגת הטיטאנים והגמד נשם עמוקות.
אם כך, הבין הרוצח, מולם ניצב גור. זה כנראה הקרב הידוע בתור "מלחמות הבריאה".
"זמני? טיפשה! זמני רק החל! "
אחד הטיטאנים נענע בראשו בחוסר אמון ואחד אחר הוסיף "אנו שישה גור. אתה אחד. היחסים לרעתך בני"
גור הביט בו ועיניו רשפו זעם. "ומי אתה קנאריוד שתקבע יחסים זקן עלוב?!" הוא ירק על הרצפה, "אני אחד השווה את כולכם ועוד עשרות שכמותכם! "
"אינני מבינה גור. מדוע? היה עלייך לשמור על הכוכב הזה,להגן עליו! לא לרצות בהכחדתו!" האישה האדירה הניפה ידיה בתחינה. בבלבול .הגמד שמע את הכאב בקולה.
"לשמור? על גזעים רכים כיתושים אשר הבאתם? דרקונים קראתם להם! פהה! או אולי יצורי האדמה הרכרוכיים הללו! אין לי בהם צורך! כולם נוצרו כדי לשרת אותי!"
גבירת הכל, עצמה עיניה בכאב. שפתיה לחשו דבר מה שאינו נשמע. ואז היא אמרה.
"אם כך" מפניה נעלמו הבעת הכאב וההבנה וכעת היא הרצינה "אין לנו ברירה אלה לעצור אותך, גור"
"לכך בדיוק אני מצפה" לחש האל העצום ולשונו ליקקה שפתיו והושיט ידיו. "בואו יוצריי. קרבו אליי וניווכח מי חזק יותר. הבורא, או הנברא!"
מערבולת של אוויר נענעה את רות'ח והוא נעמד במקום אחר, בזמן אחר. הכל היה חורבות כעת, היכן ששהה, והאדמה טרשית הייתה וקשה.
"כאן הוא שוכן כעת" אמרה האישה והביטה בחמשת האחרים. הם היו קטנים כעת. מותשים. "הכל-יכול ננעל" לחשה.
"כל יכול?" לחש לעצמו הגמד והתקרב לעברה. כמקודם, הוא היה שקוף כאוויר.
איש אחר ולו זימי דג התקרב לעברה והניח יד מנחמת על כתפה. "כעת על הגזעים הקטנים להסתדר בכוחותיהם הם גבירת החיים." היא הנהנה.
"זהו הדינדראד, הפתיחה. " אמרה והביטה לעברו של הגמד, אשר החוויר בפתאומיות "לאיש אסור להתקרב לכאן. ביום בו יפתח הדינדראד יגיע קיצו של העולם. ביום בו יפתח הדינדארד יסגר הוא רק בשני דרכים, דרך הרוינדראד, שנמצא ביער הגבירה, או דרך סוף העולם." לפתע, אל אף שיכל לומר בכל ליבו, להישבע בכל מילה אפשרית , שהגבירה איננה רואה אותו, היא נעמדה מולו.
"זכור זאת גמד. עלייך להגיע לרוינדראד." ואז, לפתע הוא התרומם שוב באוויר ונעלם, חוזר לזמנו שלו.
הרוצח פתח עיניו ושפשף אותם בפליאה.
"אני לא מבינה מה קרה" לחשה מביאת החיים והתבוננה בגמד. "הכנסת את המפתח נכון רות'ח?"
הדרקונית בצורת האישה ניערה את ראשה קלות. "אולי טעינו" אמרה "אולי זה מעולם לא היה מפתח והנבואות העתיקות היו נבואות שקר"
"הם לא" לחש רות'ח "זה אכן מפתח וזה אכן השער. אך על השער הזה היה להישאר סגור. מישהו רצה שנשחרר את גור... השאלה זה מי...." לפתע, הכל היה ברור. איליאדן מעולם לא בחר צד. כעת הגמד נזכר. הכל החל מסתדר במוחו. מתבהר. הפאזל החל מתחבר לאיטו והוא כעת, לאחר זמן רב, ובאיחור גדול, הבין. גארן הלבן.
פנייה של הדרקונית החווירו כשנשמע הפיצוץ. והיא הועפה קדימה והתגשה בקיר בעוצמה. היא הביטה מאחורי הגמד בשנאה עזה, ואז התעלפה.
"למה?" ירק רות'ח בזעם "אתה אחד השומרים! למה שתבגוד בכולנו?!"
השומר חייך חיוך לא שפוי. "גמד נבון! " אמר והתקדם אל עבר הגמד משאיר את הדרקונית מאחוריו. "מעולם לא היו 'שומרים' אלה רק שומר אחד. מדיו היה האחרון מבניהם. וכול השומרים היו בני תמותה גמד." הוא חייך כשפניו של הגמד התבהרו בהבנה. הוא נזכר בדבריו מחוץ למצודת הגולה. "ומי בכלל אמר שאני בן אנוש?" כמובן חשב רות'ח. הוא לא בן אנוש. מעולם הוא לא היה.
"מה אתה?" לחש הרוצח והחל שולף את גלימת ההעילמות בחשאי.
"או! זאת שאלה טובה יותר" הוא חייך כשעורו השתנה והפך אדום. זמן קצר לאחר מכן, עמד אדון השדים לפני הגמד. ופניו מחייכות. גובהו עצום בעודו מביט בגמד הקטנטן בזלזול.
"הגיע זמנך למות מטרד מעיק. כעת כשגור חזר, הלגיון הבוער ינקום את נקמתו!"
הגמד צעד צעד אחורה פניו רועדות מכעס.
"הגיע זמנך למות" אמר השד וידו הושטה קדימה. אז, קרו מספר אירועים. הראשון שבהם אלכסטראזה התעוררה מעלפונה ושילחה גל אש עצום, אשר פגע פגיעה ישירה באדון השדים, מבין ידיה. השנייה הייתה תגובתו המהירה של הגמד. הוא התעטף בגלימת ההעילמות שלו והחל רץ החוצה מן המקדש. השלישית הייתה התמוטטות המקדש. בזה אחר זה נפלו האבנים הגדולות על השד והדרקונית שחזרה לצורת הדרקון שלה. היא זינקה החוצה מן המקדש ונפלה על השלג הרך. השד הגדול זינק אחריה ונחת על גבה. שאגת הכאב של מביאת החיים נשמעה ברחבי הטונדרה הקפואה וסארג'ראס צחק בקול רם. "הו גמד קטן! להיכן ברחת? הלו תעזור לדרקונית האהובה שלך?"
הגמד נשם עמוקות. הוא חייב לעזור לה איך שהוא. אבל איך? כיצד הורגים שד?

http://images1.wikia.nocookie.net/__cb20120219115540/wow/fr/images/3/39/Alexstrasza_the_Life_Binder_by_HaxOrran.jpg

בעודו צועד בדממה, מתגנב לעבר השד , החל לחשב בראשו דרכי פעולה. צעקותיה של מביאת החיים כאבו ללבו. הוא חייב להצילה. הוא הביט בשד הגדול ובחן את ראשו. שם זיהה את נקודת התורפה. בעודו מתכופף ואוחז באבן גדולה הבין את שעליו לעשות, גם אם ימות תוך כדי. הרוצח זרק את האבן רחוק ככל שיכל והשד, נמשך למקור הרעש סובב את ראשו. אז, זינק רות'ח על גבו ואץ במהירות לראשו של השד, משאיר את הגלימה מאחור. הוא נעמד על ראשו ושלף את שני להביו.
"למען בנגילה י'בן חסודה!" ואז בכל כוחו החדיר את שני הלהבים משוכי הרעלים לתוך אזוריו הרכים של השד. סארג'ראס החל מתפתל ובתנועת ראש העיף את הגמד לקרקע. אז סובבה הדרקונית הגדולה את ראשה האדיר, ופלטה להבת אש עצומה ששרפה את השד המוחלש.השד קטן מעוצמת האש וכעת שכב על הריצפה סמוך לרגלי הדרקונית כשגופו גוף אדם.
הגמד התקרב לעברו של השד בדמות גארן הלבן, ואחז בראשו. אז באווחת חרב אחת ערף את ראשו וזרק אותו מעבר לכתפו. "תתחכם עכשיו חתיכת בן חסודה".
הוא עזב את גוף האדם/שד המדמם והלך לדרקונית. היא שכבה , פצועה כנפייה מקופלות בכאב.
"רות'ח" לחשה כאשר הגמד כרע לצידה. "ידעתי שבחרתי נכון. אתה אמיץ מכולם. "
"אלכסטראזה אני מצטער, המפתח כלל לא היה מפתח, זה היה שער פתיחה...."
"אני יודעת ילדי. הבנתי זאת כעת. אך היכן שער הסגירה אם כך?" לחשה באפיסת כוחות.
"בסטורמווינד" אמר הגמד בנחישות . היא הנהנה . "הגיוני. לכן הפיצול. אילולא עשה זאת מעולם לא היה זוכה להגיע לתוך העיר עצמה. הקשב ידידי. ביקשתי כבר יותר מידי אך אני חייבת לבקש דבר נוסף. עלייך להתאחד עם השאמאן בסטורמווינד. עלייכם לסגור את השער."
"השאמאן? שאם? למה הוא?" שאל הגמד בחשש.
"כי גורלכם שזור זה בגורלו של זה כבר עידנים ידידי הקטן. אתה המפתח. הוא השומר. עלייך לסגור את השער דרכו. זוהי הדרך בה זה חייב לקרות. השאמאן יודע זאת. 'מה שניפתח בדם, יסגר בדם'. צר לי ידידי. אך על השאמאן למות , בכדי להציל את העולם."
הגמד החוויר. "לא, חייבת להיות דרך אחרת...." הדרקונית הביטה בו ועינייה מלאות חמלה.
"אין דרך אחרת. אני מצטערת רות'ח. כעת, לך" היא פתחה בעזרת קסמייה שער בין ממדי "זכור את דבריי גמד. היה אמיץ, רות'ח, קוטל מלך השדים".
הוא חייך קלות ואמר "את תהיה בסדר?" לחש. היא הנהנה. "לבסוף... החיים ינצחו. כעת לך. "
הוא הנהן וכשעבר בשער, כל ששמע היה את קולה "זכור את דבריי....גמד...."

*************************************************************************************************

ארליון נאנחה. "כעת אתם מבינים מדוע זה היה חייב להתנהל בצורה שבה זה התרחש."
הלוחם זעף. בעוד הדרואיד מהנהן. "מבינים" אמר בקדרות "לא אוהבים, אבל מבינים"
דר, טיטאן הרוחות התקרב מעט ונעמד ליד הגבירה. "אם כל יכולה" לחש וקולו העבה חזר מן המערה. נזגד הביט בו בריכוז, קמטי מחשבה נחרשו על פניו.
"כן דר, המשך בבקשה" הוא הנהן ואמר "הרוחות מבשרות על כוחות שאול נוספים שהגיעו לאזור הדינדראד. " פניהם של הטיטאנים קדרו וארליון אמרה "וכוחות ההגנה? מה לוחשות לך הרוחות על הגנת העיר המכונה סטורמווינד?".
הוא נשם עמוק מרכין ראשו מעט והחל מדבר "נראה כי העיר מחזיקה לבנתיים. כוחותיה של העיר הצטרפו לכוחות העיר דראנסוס ולצבאות כבשן-הברזל ואקסודר. שבטי הננסים הצטרפו לקרב כמו גם אנשי הזאב. הוורגונים. נוספו גם ערי אדם קטנות שמעולם לא הכריזו אמונים לסטורמווינד. נוסף אליהם נלחמים לצידם צבאות השבטים...."
"השבטים? עוזרים לברית?" קטע אותו ווירווף והוא השיב לו. "אכן."
"אבל למה ?" שאל לאנורא והביט באם כל חי. ארליון חייכה. "אתם בני התמותה לחמתם משחר הימים. לעולם ללא מטרה. אך גם אתם, עם כל העיקשות מבינים מיהו גור. השבטים יודעים שלאחר שגור ישמיד את עיר האדם הוא יוכל להגיע בקלות לדינדראד ששוכן בתוכה. ואז, דבר לא יוכל לעצור אותו. מיליוני שדים ישטפו את העולם ויצורי בלהה יחליפו כל צורת חיים אפשרית. איש אינו ישרוד את גור. גם הברית וגם השבטים מבינים זאת כעת."
הלוחם הנהן. "אם כן מי זימן את כולם? אתם? " ארליון הנהנה בראשה לשלילה. איננו יכולים לעשות דבר בכדי לעזור. לפחות לא בצורה ישירה. אנו כלואים לקבר זה לנצח נצחים."
השלושה נראו מבולבלים. "אם כך מה עכשיו?" שאל לאיפה וכיתף את קשתו "האין דבר שתוכלו לעשות?" שאל בלחישה.
"לצערי ידידי, לא נותר דבר" ענתה האם. אך נזגד סתר אותה. "מלכתי" היא הביטה בו בפליאה.
"יש דבר שנוכל לעשות" הוא חייך והביט בשלושה. "בעבר הרחוק השתמשו הטיטאנים בשלושה מילות קסם עתיקות בכדי ללכוד את כוחות היסודות לשימושם. שניים מן המילים עבדו ולא ישובו עוד, אך השלישית ידועה, וכעת ברצוני להעבירה לכם, ואתם בתורכם, עלייכם להעבירה לננסית, הקוסמת הקטנה נטאביט, שכן רק היא בלבד תוכל לשלוט על עוצמת הפיילר"
"פיילר?" שאל לאנורא בעיניים נוצצות.
"אכן ידידי" אמר נזגד. "פיילר, מילת האש."


"תמיד סגדו הדרניי מן האקסודר לנארו, יציר האור"
"אינני מבין מיינג'ול כיצד הדרניי או נארו קשורים לגור " לחש שאמשאמן והביט בדרניי הקשיש שהצטרף אליו אתמול.
"אינך מעוניין להבין ידידי. כמו שאר בני מיננו אנו שואלים שאלה אך לא רוצים לשמוע את התשובה."
הגרוט, ענק הים, הנהן קלות. "שנים סגדו הדרניי לנארו ולבסוף, כשנארו הופיע לפניהם והציע להם בחירה הם בחרו לסרב לו. וכי למה יסרבו לאל האור? חשב נארו"
מיינג'ול הנהן גם הוא. והשאמאן לבן השיער הניד בראשו בבלבול. "אני עדיין לא מבין. מדוע שגור ירצה מלכתכילה להשמיד את העולם? העולם ממנו הוא מורכב!"
ענק הים צחק קלות וצחוקו הרעיד את האולם. "הקשב עד הסוף קטנטן. המשך בבקשה פלאדין."
מיינג'ול הנהן והביט בשאמאן. "עוד משחר הימים האמינו הדרניי בנארו. תמיד סגדו לו ועבדו אותו, עשו כמבוקשו וידעו שהנארו שומר עליהם. יום אחד, ירד הנארו בפני מועצת החכמים. ואמר להם: "הקשיבו בניי כי הנה הגיע העת. עזבו את מגוריכם. עזבו את חייכם. בואו הצטרפו אליי ונגורה יחד בארצות האור. הדרניי, על אף אמונתם העיוורת פחדו מן השינוי. מן הלא מוכר. ולכן, סירבו להצעת נארו. נארו הפגוע נטש את עולם בני התמותה והלך לארצות האור לבדו. נארו לא חזר מאז. ולכן, מאז ועד היום מתפללים אנו הדרניי לנארו, שיחזור ויציע את ברכתו בשנית, בתקווה, שהפעם נשכיל לקבלה."
ענק הים הנהן ופנה לשאמשאמן "כעת ידידי חשוב על גור. נוצר בידי הטיטאנים ולאחר מכן ננטש לטובת עולם אחר. חשוב מחשבתו הראשונה, לאחר ששקע באפילה. מה יגיד לעצמו, היצור החזק ביקום, שיוצריו נטשו אותו לנפשו ונעלמו אל האין?"
השאמאן נשם עמוקות. אם הייתי היצור החזק בעולם, חשב, והייתי בודד, מבלבד שני חצי אלים חלשים והמוני גזעים קטנטנים, מה הייתי עושה?
"בונה הכל מחדש" אמר בקול ומיינג'ול הנהן. "בהחלט ידידי. זה מה שהיית עושה. כעת חשוב, כיצד יכל גור הכלוא עידנים בכלא לא נגיש מאזארות', לחזור לעולם ממנו הוגלה?"
"הוא היה צריך שמישהוא יפתח את השער" לחש הדרניי לבן השיער והביט בענק "אבל מי"
"אולי השאלה שאתה צריך לשאול שאמאן, היא מה?"
"מה? " השאמאן הרכין ראשו וחשב, "מה יפתח את השער.... מה ירצה חורבן והשמדה מוחלטת של כל העולם..."
התשובה נגלתה לפניו כספר פתוח. "שדים" אמר " סארג'ראס " הענק הנהן. ומיינג'ול חייך. "אכן. השד. אבל הוא ידע שאילו יכנס בדמותו המרשימה, ישמידו אותו במהרה, מה עוד שכעת, העולם מאוחד מבעבר, כך ידע...."
"....ולכן הוא נכנס בגוף אחר!" אמר השאמאן והכל מסתובב בחדר . הוא החל משחזר בראשו את כל המאורעות שהתרחשו משנשלחו למסע. השיחות עם ת'ראל.ההגעה לאולדום. הבריחה מן הזירה. הפגישה עם גארן. אילידאן. גארן. עכשיו הוא הבין. אילידאן היה שומר המפתח. גארן הלבן שיטה בהם. הוא מעולם לא היה שומר טריספאל. וכעת נזכר השאמאן בדבריו של "השומר": " לאחר שמדיו נעצר, התכנסה המועצה והחליטה לחלק את כוח השומר לשלוש. כל אחד יכול לבטל את השני. לדוגמא, כוחי עולה על כוחו של זארדר, וכוחו של זארדר עולה על כוחו של ריום שעולה על כוחי."
השאמאן ירק בזעם והביט בענק הים. "גארן. הוא סארג'ראס " הענק הנהן ואמר "כעת משהבנת זאת ידידי, עלייך למהר לצאת. אתה ורק אתה יכול לעצור את הטירוף המתפשט שאמאן. השתמש במה שלמדת מחלקיו של גור, ונוע בין המימדים לסטורמווינד. מהר ידידי, מכיוון שאם העיר תושמד, יושמד העולם. אתה תקוותנו האחרונה. אתה מגנה של אזארות'"

http://warcraftonline.files.wordpress.com/2008/03/draenei_01.png

*************************************************************************************************

לאחר שצוידו במזון ותרופות, עזבו השלושה את המערה כשבליבו של הצייד בוערת מילת האש. הם אינם יכלו לספר מדוע בחר נזגד בצייד להעברת המילה, אך בחירתו נעשתה בדוחק, ולכן לא האיצו בו ללמד אדם נוסף.
צעדתם המהירה על פני העצים הביאה אותם לקרבת ההיפוגריפים איתם הגיעו, אשר נחו להם באחו קרוב לקו המים, רעו מן הצמחייה.
"הנה ההיפוגריפים" זעק לאנורא וווירוף הנהן.השלושה הגבירו קצב צעידתם כשרחש פתאומי עצר אותם במקומם וגרם להם לשלוף נשקם. דממה שררה בינות העצים, ונראה היה שחיות היער דממו להם במחול דוקר של שתיקה.
הדרואיד מיהר ושינה צורתו לחתול השחור הגדול, נעלם בין הצללים, בעוד הצייד דורך חץ בקשתו מביט הנה והנה.
אז, הכל החל. מן העצים הסתערו המוני נגה, יצורי הנחש המימיים, והחלו תוקפים את השלושה. הלוחם, מגינו בידו האחת ואילו חרבו החדה בידו האחרת, החל הודף אותם בעוד הדרואיד מופיע מבין הצללים נושף את גרונו של היצור הקרוב.
הצייד והטיגריס המגודל שמלווה אותו, נלחמו בשניים מן הנגה בצד הרחוק יותר, כשלאיפה יורה חצים מקשתו והורג במכת חנית כל יצור שעבר את המוות בכתום שחור.
הקרב החל נוטה לטובת הנגה, אשר מספריהם נראו בלתי נגמרים.
"לכו" לחש לאנורא, "לא!" זעק ווירוף "אל תעשה את זה " אמר לו.
"לכו להיפוגריפים! על הפלייר להגיע לנטאביט כמה שיותר מהר! טוסו לסטורמווינד קדימה!"
"לא, נלך ביחד! נברח!" צעק הצייד אך הדרואיד חייך. "זו אינה דרכנו חברי."
לבנתיים התארגנו הנגה בקבוצה ענקית בחזיתם של השלושה, מתכננים את מכת המוות.
דמעות עלו בעיני הלוחם. דמעות של זעם. "לא!" אמר אך הדרואיד קטע אותו.
"ידידי. היה תענוג להילחם לצדך במרוצת השנים. קרא לילדך על שמי. וזכור למה מתתי." כשאמר זאת הביט בצייד שהנהן בקדרות.
השלושה נפרדו בפעם האחרונה, ואז השתנה הדרואיד לדוב מגודל והחל רץ לכיוון הנגה שואג שאגות מאיימות. הנגה שאגו בחזרה והחלו רודפים אחרי הדוב הענק.
"בוא נלך! מהר!" לחש הצייד ואחז בידו של הלוחם שלחש "לאנורא...." הצייד התכופף ולחש לטיגריס הגדול מילה באוזנו, בעוד הוא נועם ומרכין ראשו. אז הוא פרץ בריצה לכיוון הדוב והסתער יחד איתו על הנגה. "להתראות חברי" אמר הצייד והשניים אצו להיפוגריפים.
בהגיעם אליהם, חתכו את החבלים שמנעו מהם להתרומם וטיפסו על גבם, שניות לאחר מכן המריאו אל השמיים בתנופת כנפיים מביטים למטה, וכל שראו היה ים ירוק-כחול של נגה שוטף את החוף, ומשאיר אחריו רק מוות.

http://www.examiner.com/images/blog/wysiwyg/image/Nelf_Bears.jpg

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 09 נובמבר 2012, 18:56 

ובכמויות יפות ממנו!

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 12 נובמבר 2012, 15:10 

למה כולם כל כך פסימיים? גשם זה דבר אדיר!

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 16 נובמבר 2012, 12:45 

תנו לצהל לנצח!!!

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: OT-קצת חומר למחשבה.....
פורסם: 19 נובמבר 2012, 17:03 

שלום לך אחמד טיבי. סליחה, את המילה הראשונה בטח לא תבין. אז אנסה שוב- מלחמה לך אחמד טיבי. אני תושב הדרום, כן כן, הדרום, אותו שטח הפקר שסופג טילים ללא הפוגה כבר 6 שנים מחבריך צמאי הדם בעזה. אני גם חלק ממיליון וחצי תושבים שבחרת להתעלם מהמציאות הקשה והיומיומית בה הם חיים. ראיתי אותך אתמול מתראיין בערוץ השני, וכהרגלך בקודש התנהגת בברבריות ולא הצלחת לנהל דיאלוג עם מי מהנוכחים. אבל לא בנימוסיך עסקינן, אלא בעמדותיך המעוותות וחסרות הביסוס שאתה טורח לטפח ולהשמיע מעל כל במה. אז בוא ואתן לך קצת חומר למחשבה ח''כ חמדן וכפוי טובה שכמוך- אתה אינך רק טועה, אלא גם מטעה. מטעה מגזר ערבי שלם, מטעה ציבור בוחרים יפה נפש ושמאלני שלם. אז... הפתעה! אתה, כמו כל חבריך ידידי היקר, הפולש והכובש האמיתי. זו אינה המולדת שלכם! אדמתה של ארץ ישראל מעולם לא הייתה שייכת ולא נשלטה ע''י ''העם הפלסטיני'', שאם יורשה לי, הוא אינו אלא ''רוג'ום'' פלגים ופליטי הגירה מקרי, אשר מטרות העל שלשמן הוא חי הן שנאה, הכמיהה למוות העם היהודי וכיבוש ארץ ישראל. אין ולו תיעוד אחד בכל ספרי ההיסטוריה, שמתאר
כיבוש ו\או התיישבות ו/או שליטה של מערום הטפילים השקרי הזה שאתה קורא לו "העם הפלסטיני", בשטח מדינת ישראל. אפילו בטקסטים המקראיים של ספר הקודש הפיקטיבי שלך אין תיעוד כזה ואף שם הגדיל "הנביא" לכנות את השטח בשם 'מדינת ישראל', המדינה של ישראל. אם תביט צפונה, ח''כ טיבי, ממש צפונה, תוכל לראות את התגלמות מהות הקיום של העם הערבי האכזר וצמא הדם. נכון, סוריה. שם יש שליט אחד, שטובח בציבור שלם ללא רחם, באנשים שלו, קובר, שורף, חונק וסוקל אותם בעודם חיים! גברים, נשים וטף שדמם זועק מן האדמה הרוויה, והכל בשם התרבות והדת המונפצת שלכם. האנשים האלה, הם העם האמיתי שלך, והם קוראים אליך ואל עמיתיך בעם הערבי לעשות משהו, הלא אתם נביאי האמת ורודפי הצדק. אך לך, ח''כ טיבי, כנראה חשוב הרבה יותר להסית, ללבות, להתנגד, ובעיקר לאכול חינם על חשבון 'סחבק'. אנחנו, לעומתכם, מדינה קטנה ודי רופסת בכל הקשור להתנהלות כלכלית/חברתית, אם להודות על האמת. אנחנו עם לא גדול, שעיקר בקשותיו הוא לנשום את נשימותיו האוטונומיות כלאום עצמאי על שטח ריבוני די מצומצם, במקום לא עשיר מאוד על פני כדור הארץ . אל נא תתרשם מהשמאל בישראל ואל תתלה תקוות באספסוף חסר עמוד השדרה הזה, חייהם מרים ומלאי הזיות ואשליות.

לסיום, צר לי שלא הקשבת בשיעור הראשון בשנה א' בבית הספר לרפואה בו למדת. עיקר שבועת היפוקראטס הוא יחס שווה והולם לכל אדם מעצם היותו אדם. לא מוזכרים משתנים כמו: דת, שטח, עדה או לאום. וכנראה שעל מבחן האדם הסביר גם כן פסחת, אחרת היית יודע להבחין בין טוב לרע והיית מבין את מהות קיומך הנלוזה. ח"כ טיבי המסכן, ההיסטוריה מלמדת שהטוב ינצח, יש לנו צבא חזק ועורף קשוח, ואנו נשיג את השלווה והשקט שמגיעים לנו. איתך, או סביר להניח- בלעדיך. - נכתב ע"י מור טל

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 24 נובמבר 2012, 16:46 

חחחח הרגת אותי...יריות שמחה....בוא נקווה שזה ימשיך להיות "יריות שמחה" על "ניצחונות" כמו האחרון שהם השיגו....

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: Re: הנזיר
פורסם: 29 נובמבר 2012, 15:54 

אחלה הסבר אינדלוורן רק חבל שהוא כל כך קצר.... תנסה להוסיף לו עוד טיפה תוכן אולי... וגם תמונות זה יהיה ממש נחמד אבל אחלה רעיון בעיקרון!

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 18 דצמבר 2012, 21:51 

אני לא צריך את ההרחבה, יש לי כבר, אבל אם אתה בגילדה שלי,בשרת שלי, (The Maelstrom, GefilteFish בהתאמה) אני אשמח לשחק איתך מתי ששנינו נהיה מחוברים. =]

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 18 דצמבר 2012, 22:05 

מצטער מקרב לב על העיכוב המייגע בהמתנה לפרק 12, הבטחה שלי שעד מוצא"ש הפרק יעלה להגשות.
ישנם מספר סיבות לעיכוב: לימודים,עובדה, חברה, עומס בפרוייקטים וכדו' אבל בעיקר בעיקר בגלל שהפרק יצא ממש ממש עמוק ועבה ואני בטוח שתהנו ממנו.
שוב,מתנצל מקרב לב על העיכוב ויום הטוב שבטובים לכולם!

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 01 מאי 2012, 20:20 

indelvarn כתב:
nebi אתה אלוף בכתיבת סיפורים! הסיפור מסופר היטב, ואף אחד לא יכול לנחש את העלילה לפרק הבא. בקיצור, ממליץ בחום!


תודה רבה! זאת המטרה! :cool:

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 30 אפריל 2012, 19:44 

שנים חלפו מאז הביסו המימדים בעזרת בני התמותה את מימד המוות, דת'ווינג. שנים של שקט.
העולם חזר לקדמותו וריבים ישנים החלו צצים בין בני הברית לבין השבטים.
הכל חשבו שעידן הכאוס, מתחיל בשנית.
אך מעט יודעי דבר ידעו לספר על הדבר מן הצללים. חזק מן המוות. חזק מהחיים.
אחרי שנים של המתנה לרגע המתאים הוא נחשף ומחפש ליצור ברית חדשה, ברית חזקה ברית קטלנית. ומאלץ את המימדים לאחד כוחות עם שומרי הטריספאל ולבוא לעזרת העולם ובני התמותה פעם נוספת.
משלחת אמיצה הכוללת דרויד עלף שנשלט על ידי השינוי, שני אחים חורגים אשר לא מסכימים על דבר, כוהן שצועד על משעול, הולך בין אופל לאור, לוחם מנודה, גמד רוצח וצייד שנשלט על ידי יצר הציד מובלים על ידי שאמאן לבן שיער ומסתורי אל תוך נבכי האפלה, לחפש את קרן האור שתאפשר להביס את האפלה.
זהו סיפור על עוצמת הכלל , על יחוד הפרט.
זהו סיפור על גיבורים אחרים... גיבורי הדור הבא....

פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10
פרק 11
פרק 12
פרק 13
אפילוג

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 22 דצמבר 2012, 22:27 

פרק 12

https://twimg0-a.akamaihd.net/profile_images/198542377/andyemo.jpg

השחר הפציע באיחור קל, או אולי אלה רק השמיים הקודרים, מבשרי הרעה, אשר העיבו על היום החדש. הכוחות של גור תקפו שוב. וכעת נהדפו כוחות השבטים אחורנית וכוחות סטורמווינד המועטים נהדפו גם הם. בתחילה, עם הצטרפות השבטים למערכה, נראה היה שכוחותיו של גור נכנסים להלם קל, מזועזעים, רואים צבאות נוספים מתקרבים לעברם. אך אז, החלו נוטלים שליטה על מהלך הקרב, ודוחקים את כוחות השבטים חזרה לכיוון ווסטפול. אנדוין, פצוע קלות, וגיין התשוש, נעמדו לצדו של דראמר כרות היד, שנראה קרוב להתעלפות. "דווח לי גיין" לחש אנדויין והיועץ הנהן. "כוחות השבטים תקפו אותם מאחור. הם השמידו חלקים מכובדים מצבאותיו של גור אבל הם עדיין רבים. רבים מידי. " לחש בחולשה. אנדוין הנהן. הוא סימן קלות לשומר שהצדיע. "קח איתך שני שומרים נוספים וגרור את שני אלה לארמון. אני מעוניין שיטופלו כמיטב יכולת המרפאים שלנו."
השניים החלו לסרב אבל המבט על פניו של המלך לא הותיר מקום בקשר למילוי הפקודה.
כעת, לאחר שפונו הפצועים, נעמד אנדויין והביט דרך הסמטה המשקיפה על השער, על כוחות האויב בחוץ. לאחר שצלחו בהדיפת השבטים, ובהסגת כוחות בני האדם אחורנית, התאגדו מחדש כוחות צבאו של גור והתכוננו להתקפה האחרונה.
דממה שררה בחוץ ונשימותיו הכבדות של המלך הצעיר נשמעו היטב.
הוא עלה על השער והביט בשחר המפציע במרחק. בקרוב, אור הבוקר יאיר את שדה הקרב. והמוות, יגיע בשנית. "אבי" לחש בכאב "סלח לי כי אכזבתי אותך." דמעה זלגה מעיניו.
"היום, יזכר כיום שבו סטורמווינד נפלה." אמר בלחש "היום בו אני איבדתי את סטורמווינד."
"או אולי יזכר כיום בו איחדת את השבטים ובני הברית, בדרך לניצחון גדול?" שאל קול מאחוריו. אנדויין הסתובב במהירות וראה מולו אדם זקן, שערו אפור גלימתו בלויה.
הוא החל שולף חרבו אך האיש חייך. "אין צורך בכך אנדויין בנו של וראיין ויירן, אביר העיר סטורמווינד ומגן האדם. " הנער החזיר חרבו לנדנה ושאל "מי אתה?"
הזקן התקדם בקלילות לא אופיינית לאדם בגילו והתיישב על החומה החיצונית.
"שמי מדיו. ואני כאן כדי להציע לך נחמה, על אובדן עירך"
דמו של הנסיך בער. "עירי עדיין לא אבודה ". מדיו פקח את עיניו בהפתעה. "לא? אם כך טעיתי באדם אז! כדי שאלך לחפש מלך צעיר אחר שעירו על סף חורבן והוא מוותר ופונה לאביו המנוח בבקשת עזרה, ולהציע לו את נחמתי!"
הוא גיחך קלות והנסיך האדים. "אדאג שיתלו אותך על דברים אלו..." אך בתוך תוכו ידע המלך הצעיר שיש באדם שניצב מולו יותר מאשר חזותו מספרת.
"כן שמעתי זאת בעבר, כאשר הגעתי להזהיר את מלך לורדארון מפני פלישת הלגיון. אז, הם היו כסילים ולא שמעו לי. ראה מה קרה להם. האם אתה מוכן להשיב או מלך חנון?"
אנדואין הסמיק בשנית והנהן. "טוב. אם כך הזמן קצר והמלאכה מרובה! הסכת ולמד. גור אינו כל יכול כמו שמרבים לומר. כמו כל יצור על פני אזארות' ,אפילו הממדים, יש לו חסרונות. החסרון הגדול שלו טמון בעצם קיומו. הוא מוגבל, לא רגע המתן, מה הכוונה במוגבל אתה שואל? או שאלה טובה! שאלה מצוינת נסיך, או סליחה, מלך צעיר!" הוא התהלך ימינה ושמאלה חסר מנוחה בעודו מדבר ואנדואין גמע את מילותיו בשקיקה.
"גור מחובר לעולם הזה לפיכך בכדי לעצור אותו עומדות בפנינו שני אפשרויות. להשמיד אותו, או את העולם, זה היינו אך אם חושבים על זה, או- לנעול אותו במצב המקורי שלו. מכיוון שאנחנו לא יכולים להשמיד אותו, או את עולם, אלה אם ממש נתאמץ, עלינו לנעול אותו בשנית. למען זה הקימו הטיטאנים את השערים. מהם השערים? באמת ילד! לא לימדו אותך כלום בבית הספר? אתה לא יודע מהו שער? או! שער הוא אזור מוגדר במקום מסויים בו נכנסים ויוצאים... אה ? אתה כן יודע מהו שער אז! יפה! אם כך, אני אקצר. השאמאן הידוע בשם שאמשאמאן צועד המימדים, יגיע בקרוב על גבי דרקון סערה גדול. עליו ללכת למגדל השמירה העתיק שבלב העיר ולרדת לקומה התחתונה. הוא ורק הוא בלבד. שם יחכה לו הגמד רות'ח, שאביך שפט לגזר דין מוות על גניבת מיצג מסוים מן הארמון. רק הם יוכלו לעצור את גור. כשהם יגיעו עלייך לקחת את כל כוחותייך שיתרבו בקרוב, ולתקוף במלוא העוצמה את כוחותיו של גור. עלייך להסיח את דעתו בכל מחיר. לזה אני יכול לספק עזרה. היום לפני שעת הצהריים, יגיעו לעיר בתעופה שני וורגונים, לוחם וצייד, עלייך להגיע אליהם ולהביא אותם במהירות לשער. שם תחכה להם קוסמת ננסית מלווה בכהן מיוחד. הם יאחזו ב"פלייטר" מילת האש הקדומה. עלייך להביא את המילה לקוסמת."
מדיו עצר והביט במלך הצעיר שנראה מבולבל. "אתה תזכור את כל זה נערי?"
המלך הנהן ואז שאל, "מדוע שאסמוך עלייך?" הוא נשם עמוקות ואז שאל את השאלה שהפריעה לו יותר מכל "מי אתה?"
האיש חייך והתעטף בגלימותיו ואז אמר: "אני? אני הוא מדיו, שומר הטריספאל האחרון" ואז, בקלילות, הפך עצמו לעורב גדול והתעופף משם.

http://www.wow4newbies.com.br/wp-content/uploads/2012/04/mediv.png

מספר שעות קודם לכן....

נביטון גמע בשקיקה את מבטה של הננסית. היא חייכה אליו ברגש ולחשה "מה עכשיו?". הצלילים חזרו מן קירות הטירה הקפואה של המלך-המכשף כבמטה קסם.
הוא התבונן בנעשה מסביבו ובחן את השטח. נראה היה שהליץ-קינג, גייס את צבאותיו מחדש.
"אני לא מבין," לחש "כיצד הוא הצליח ליצור כל כך הרבה מהם?" . הננסית נשמה עמוקות. "גור" אמרה. "אני מניחה שזאת עוד יכולת אדירה שלו שלא סיפרו לנו עלייה" פרצופה החמוץ בישר רעות לכהן שהשיב "זה לא משנה" הוא נעמד "עלינו לעזוב את הטירה ולחבור לחברינו. אני מנחש שהמקום הבא אליו יגיעו יהיה סטורמווינד" נשימותיו היו איטיות. בטוחות. "עלינו להשתגר לסטורמווינד. נטאביט, עלייך לפתוח לנו שער." הננסית הנהנה. "מה לגבי כל אלה?" הטתה את ראשה הקטן ושיערה הזהוב קיפץ על כתפיה, בעודה מסמנת בעיניה לעבר כוחות האל-מתים המתגבשים להם מחוץ לטירה.
"בבוא הרגע נדע להתמודד איתם. " אמר הכהן ואחז בכתפה. "כעת, פתחי לנו את השער קוסמת. והכינו שרביטך. מלחמה מחכה לנו בבית, ועלינו להיות מוכנים."


כוחות השבטים נסוגו חזרה לווסטפול ות'ראל, בנו של דורטאן, מנהיג מסדר טבעת-העפר והשבטים, קרא אליו את יועציו להתייעצות אחרונה. זקיפים רבים פטרלו בין הכוחות הנחים, לאחר ההסתערות, ורופאי-אליל וכהנים למינהם, ניסו לטפל בפצועים, או לקבור את המתים.
"מה מצבנו?" שאל האורק שחור השיער ובהיר העיניים והביט בביין, הטאורן המגודל.
"אדון-מלחמה" אמר ביין ונשען על גרזנו העצום. "מצבנו לא רע, יחסית למספר האבידות שהסבנו לצבאותיו של גור, על כול חייל שנפל בכוחותינו, איבדו כוחותיו של גור כשבעה חיילים, אם כי הם עדיין ממשיכים להופיע."
ת'ראל הנהן בכבדות. "וסטורמווינד?"
ביין נאנח. "העיר עדיין מחזיקה מעמד. אך לא לזמן רב ת'ראל. בקרוב מאוד הגנותיה האחרונות יקרסו לחלוטין. כבר עכשיו, בעת התקיפה האחרונה שתקפנו, נראה היה שמגני האדם הונסו לתוך העיר הפנימית. למזלם, העיר בנויה כגשר צר, כך שיקח לכוחותיו של גור מעט זמן לצלוח את המכשול הזה, ולהיכנס פנימה, אך הסר ספק מליבך נערי, הם יכנסו לבסוף."
ת'ראל נראה מדוכדך. "אם כן מה ניתן לעשות ידידי? הנוכל למשוך מעט מתשומת לב התוקפים לכיווננו? ומדוע להוט גור לכבוש את סטורמווינד כל כך?"
הטאורן נראה מבולבל מעט אך התשובה נשמעה מאחוריו "בגלל השער".
מאחורי השור המגודל, צעד בקלילות אדם מבוגר, לבוש בגלימות חומות.
ביין מיהר ושלף גרזנו נוהם באיום , אך מנהיג השבטים הרגיע אותו בהינף יד.
על אף שעבר זמן כה רב, זיהה אותו ת'ראל ללא כל קושי. "מדיו" אמר.
"אכן ילדי. זה אני. וכן אני עדיין חי. כמו גם שמח לומר לך, כמה אני גאה להביט במעשה ידיך ובאורק שהפכת להיות. מנהיג השבטים. מנהיג מסדר טבעת העפר, ויחד עם האריה הצעיר, מנהיג השלום החדש, לפחות אם נזכה לראות את העולם ביום שלאחר נקמתו של גור."
האורק הנהן וביין החזיר גרזנו לנדנו. "זהו מדיו?" שאל הטאורן "הקוסם הגדול מכולם?" הוא נראה סקרן "אבי הרבה לדבר בשבחך בן אדם. אני מקווה שהוא לא טעה, אנו זקוקים לכוח כמו שלך במלחמה הזו."
מדיו חייך. "אל אף תודתי הגדולה למחמאותיו של אביך ביין, בנו של קרייין, יכולתיי כעת מוגבלות מבעבר. ולמרות רצוני העז לסייע בקרב הזה, אין דבר שאוכל לעשות. ואינני בן אדם"
ת'ראל הביט בו במבט חד. "מה כוונתך מדיו? לא תוכל לעזור לנו?"
הקוסם הניד בראשו "לצערי לא. אבל אוכל לסייע לכם בעצה.שאולי, אם קצת גבורה ומזל, יכולה לנצח את המלחמה הזאת. האם תסכימו לשמוע?"
האורק הביט בטאורן המגודל שהנהן. "כמובן מדיו. המשך בבקשה"
השומר הנהן והחל מדבר "צבאותיו של גור שועטים אל תוך העיר מכיוון ששם נמצא, על פי האגדה, השער שיוכל לשחרר את מלוא זעמו של האל לעולם. בכדי לפתוח או לסגור את השער, יש צורך בשני דברים עיקריים. המפתח, והשומר..."
"שאמשמאן ורות'ח." אמר האורק והקוסם הנהן והמשיך. "אמת. הדרניי והגמד הם שני הכלים לפתיחה או לסגירה של השער. כשהרכבתי את המשלחת, בחרתי בקפידה מי ישא בעול. בידיעה, ברורה אני מודה, שעל אחד מהם יהיה להקריב את חייו למען מטרתי, צרכיי, או אולי בעצם למען צרכי העולם."
"למה כוונתך?" שאל ביין ונראה מבולבל. אך לא הקוסם מן הטריספאל, אחרון השומרים ומגנה של אזארות' הוא שהגיב, כי אם ת'ראל שאמר: "על אחד מן השניים למות מכיוון שדבר שנפתח בדם יחתם בדם".
"הנח לדבר בנו של קריין. אין טעם לדוש בזה ואני מניח, לפי מבע פניו, שת'ראל הבין את כוונתי. כעת, עלינו ללכת. הצטרפו אליי אתם ומנהיגי השבטים כל עוד ההפוגה נמשכת, והכוחות מתחדשים, לישיבה אחרונה בעיר האדם."
השניים נראו מבולבלים. "וכיצד נחדור את כוחותיו של גור?" שאל ביין ובלבולו בלט לעין.
"את זה השאר לי. " אמר הרב-מג והנהן. אז בתנועת אוויר קליקה, הועתקו כל חברי מועצת השבטים, לאולם המועצה בסטורמווינד.

אולם המועצה העליונה בעיר האדם, היה הומה עד אפס מקום כשהקוסם הופיע ואיתו ראשי השבטים. בפנים, כבר ישבו כל נציגי סיעות בני הברית והתיישבו לפי סדר היצוג. מרכז האולם הגדול, ישב אנדויין, בנו של וראיין ווירן, מלך האדם ומנהיג הברית. בסמוך אליו, ישב יד ימינו ונציג הוורגון במועצה, גיין גרמיין, כשלצידו יושב הגמד דראמר שכעת נקרא קטוע-היד. לידם ישבו הקוסמת מירה, נציגת הקירין-טור, ראון נציג מסדר טבעת העפר, סנריוס גולדרין, ומלפריון ולצידו טיראנדה, נציגי האלפים. בסמוך אליהם ישבו הנביא ואלאן, מנהיגה של אקוסדר, ולידו התיישב המלך מנגי ארד-זקן מנהיגה של כבשן-הברזל.
בסמוך אליהם ישבו נציגי גנומרגן, בירת ההננסים, פחה-עליון מקטרוק, והמימדים , יסארה ונוזדורמו , בצורתם האלפים, כמו גם קלאגוס בצורת האדם שלו. יחד עם כל נציגיהם, נראה האולם מלא כשמסביב נמצאים אין ספור שומרים.
אנדוין התבונן במדיו בהפתעה ואז הביט בת'ראל. העוינת בין הסיעות הורגשה באולם המועצה הגדול היטב. וקוסם הטריספאל אף החל לחשוש מעימות פנימי בין הסיעות. האין העוינות בניהם כה גדולה חשב?
אך אז, קם בנו של וראיין , המלך הצעיר והתקרב לת'ראל , האורק הביט בבן האנוש בבלבול. והופתע אף יותר כשבן האנוש הושיט יד ואמר "תודה רבה על עזרתכם. כל עוד אני בשלטון, תמיד תהיו אורחים רצויים בסטורמווינד" .
ת'ראל חייך ולחץ את ידו. "הכרתי את אביך כאויב ולחמתי כנגדו. הוא היה אדם אמיץ ולוחם בחסד. כעת אני לוחם לצדך, כבן ברית, ואני מרגיש חובה לטעון, שאתה ,כמו אביך אדם אמיץ ולוחם גדול ורב חסד אף יותר ממנו."
"תודות לך ת'ראל, בנו של דורטאן" אמר המלך הצעיר והחווה בידו לתוך אולם המועצה "אנא הצטרפו אלינו" הוא הנהן בראשו ומשרתים נכנסו עם כיסאות נוספים, ספסלים עבותים וקנקי שיכר.
אנדויין התיישב ואמר "חברי מועצות השבטים והברית, המימדים האדירים, נציגי מסדר טבעת-העפר והקירין-טור. ומדיו הגדול. אינני יודע כיצד להודות לכולכם על עזרתם. על היחלצותכם לעזרתה של עירי. של סטורמווינד. נשאר לנו זמן מועט לכנס עיצה. כיצד נסלק אויב מר זה מאדמותינו. כולכם יודעים היטב שגור לא יעצר בסטורמווינד. כולכם באתם לכאן למעננו, ולמענכם. ברגע שעירי תושמד, יחל גור במסע טיהור מוחלט של אזארות'. לא יוותר אף יצור חי בסטורמווינד לספר את סיפורנו במשך הזמן. ברגע שגור ישוחרר, האפלה תשתלט על הכל ודבר לא יוותר."
הכל הנהנו בהסכמה בעת שהמלך הצעיר דיבר.
המלך בא להמשיך את נאומו אך נקטע על ידי שומר הטריספאל שהרים ידו. "כן קוסם דגול" אמר המלך הביט במדיו בעניין. הכל הביטו בו.
"נאומך יפה. מרגש. אני חייב לציין. אך כעת, הוא חסר טעם. בקרוב מאוד כוחותיו של גור יחלו את הפשיטה האחרונה, שלאחריה, הכל יסתיים. אך אל חשש. כי כוחות האור לא לבד. "
הוא נעמד והביט בנוכחים. "כוחות האור העתיקים, שלחו לעזרתנו כוח קדום. כוח עצום, שיכול לנצח את המערכה המתישה . " רחש של עידוד ושאגות שמחה נשמעו באולם.
מדיו עצם את עיניו ולחש, "הם הגיעו. " הוא הביט במלך הצעיר ואמר. "זכרת את דברי אני מקווה. הבא את הארבעה במהירות לכאן. " המלך הנהן והביט בגיין שפנה לשליח . "רוץ לשער ושלח הנה במהירות את נטאביט, נביטון, ווירווף ולאיפה. זהו צו מלכותי. אל לאף אדם לפגוע או לעכב אותם ולו במעט .אדם שיעשה זאת יסתכן במלוא חרוני!. מהר כעת!"
השליח יצא בריצת אמוק, ואנדויין הביט במידיו שהנהן. "כעת ידידיי, עלינו להמתין."

http://www.sexywapers.com/wp-content/uploads/2010/05/WoW%20Anniversary%20Wallpaper.jpg

השער נפתח בדיוק בכניסה לסטורמווינד, מהצד הצפוני של העיר, והקוסמת והכהן, יצאו ממנו מותשים.
תשישותה, החלה מכריעה אותה, ונטאביט קרסה על ברכיה. "אני עייפה נביטון" לחשה חלושות.
"אני יודע, אני יודע" אמר הכהן וחיבק את כתפה. "אבל עלינו להתקדם, עלינו להגיע לארמון" היא הנהנה ונעמדה בעזרתו, כשלפתע נשמע צרחת היפוגריף מותש מהאוויר. הם הביטו השמיימה, וראו את בהמת הרכיבה, ועליה שני דמויות מוכרות, נוחתת נחיתת אונס לכיוון שער הברזל הסגור.
"נטאביט," קרא נביטון "אלה הם לאיפה וווירוף, מהר! חייבים להאט אותם לפני שהם יתרסקו!"
הוא הושיט ידו קדימה והחל מלמל תפילת ריחוף אשר האטה יצרה אוויר מתחת ללוחם, והאטה נפילתו.
בין רגע, קיבצה הקוסמת ידיה מלפנים, ולחשה קסם ריחוף על הצייד שהחל מרחף לאיטו באוויר. ההיפוגריף, שהרגיש את משקלם של שני הגופים מוסר מגבו, פרש את כנפיו וטפח בהם בעוצמה, עד אשר התאזן באוויר, ונחת לצידה של הקוסמת בצורה חלקה. היא בתמורה ליטפה ראשו בחיבה.
רגע קל לאחר מכן, נעמדו הלוחם והצייד הפצועים והמותשים לצידם של הכהן והקוסמת.
חיבוקי שמחה ודמעות עמדו באוויר בין ארבעת הרעים, שהיו בטוחים במותם של האחרים.
שאגה נשמעה מאחוריהם, והם הסתובבו, בנשקים שלופים, וראו שני חיילים ומספר רב של אזרחים לא חמושים בורחים מפני מספר גדול של שדים. "חייבים לעזור להם" אמרה הננסית והלוחם הנהן.
הוא הרכיב את מגנו על ידו, ושאג בעוצמה, מתרומם מעט באוויר. ואז, בריצת אומן, משאיר שובל אש דקיק מאחוריו, הסתער על קבוצת השדים. בן רגע, שאגו השדים ושינו מסלולם לעברו של הלוחם. אשר החל מושך אותם לכיוונם של הננסית, הכהן, שלבנתיים הטיל קסמי הגנה על כל הארבעה, והצייד שהחל יורה לעברם חצים קטלניים. נטאביט, לעומתו, עמדה בניחותה במקומה, וידיה נעות בצורה חלקה, זוהרות באור סגול, ויורות טילי קסם מסתורי וקטלני לעבר השדים, שנראו סובלים ממגע הקסם בעורם.
כעת, לחם הלוחם בחמישה שדים כאלו, חוסם ומשסף, חותך אותם והורג בעוד הצייד, שחיציו אזלו, שלף מטה ארוך ומשונן, ואץ לעזור לחברו. הקוסמת, שהחלה צועדת אחורה מוקפת בשדים, קראה ביאוש "נביטון! עזרה!" והכהן מיהר לעזרתה. בן רגע, בצורה נשלטת לחלוטין, הפך הכהן לאיש הצל שוב. מוקף באפלה כדורי צללים סביבו ועורבים מרחפים מעליו. הוא הושיט ידו קדימה, ומחלה ומוות החלו מופיעים בשדים בזה אחר זה. הוא רדפם והרגם במילותיו בלבד.
דקות ספורות לאחר מכן, הקרב נגמר והארבעה התקבצו ונשמו עמוקות. "עלינו למהר" אמר הכהן, שחזר לצורתו הרגילה.
לפתע, ממש בלא שהבחינו בכך, כנראה מרוב תשישותם, היו הארבעה מוקפים חיילי סטורמווינד שהביטו בהם בחשש מהול בכעס.
"אנחנו מהצד שלכם!" צעק הכהן והרים ידיו "אל תהיו טיפשים" הוא החל מתקדם לעברם אך חרבו השלופה של אחד החיילים החזירה אותו למקומו.
"מי בשם המימדים אתם ואיך הגעתם לכאן?" שאל אחד החיילים "אתם חייליו של גור? רק גור יכל לחדור את עוצמת ההגנות של הקירין-טור ולפתוח שער לתוך העיר עצמה!"
"המפקד" אמר חייל מאחורה "נלחמנו במספיק שדים, הם לא נראים מזיקים . נראה לי כדי שנשחרר אותם ו.."
אך הוא נקטע על ידי המפקד בגסות. "נראה לך? נראה לך אדוארד?! ומה עם הם חיילים של גור והם יסתננו לעיר ויפתחו את השערים? מי יתן דין לסר מאריק הזקן? אתה?!"
"לא אדוני אבל.."
"אם ככה בלום את פיך והחזק חרבך מוכנה לשסע" הוא התקדם בחרב שלופה לעבר הכהן שהניח את ידיו בסמוך לגופו. "אני חושב שכדי שנהרוג אותם, רק ליתר ביטחון. רק כדי להיות בטוחים שהם לא בצד של גור."
"אדם חצוף!" אמר ווירווף ושלף חרבו, משנה צורתו לוורגון מגודל. הוא החל צועד לכיוונו של המפקד, אך נביטון בלם אותו. "עצור ווירווף. אנו לא נילחם בבני מיננו. הקרב נגד גור הוא. לא אחד כנגד השני."
הלוחם נראה נסער, אך הנמיך חרבו , ולפתע, הייתה התקבלות מסביבם. שני החיילים ושאר האזרחים שהצילו, הגיעו בכדי להביע את תודתם. "אתם גיבורים " אמר להם אחד האיכרים ולחץ את ידו של הכהן שחייך. ואז הביט במפקד. "עלינו להגיע למלך" אמר.
המפקד נראה נבוך. "אינכם יכולים להמשיך לתוך העיר. צר לי. המתינו עד שיגיעה אדם בעל סמכות שיוכל לאשר לכם להיכנס. "
שוב נראה היה שהלוחם מאבד מסבלנותו וכעת הרגיע אותו הצייד ולחץ על כתפו ברכות.
הוא הנהן למפקד. "אתה רק עושה את תפקידך מפקד. אל דאגה. אנו נמתין."
הקוסמת הביטה למרחק ולחשה "אני רק מקווה שהעיר תוכל להמתין."
רעש של לחימה התפשט בתוך העיר.
היא עצמה עיניה ואז לחשה "הם חדרו את השער. הם בתוך העיר." נביטון הביט במפקד המשמר. הוא ידע את שעבר עליו. הרצון לציית מצד הרצון ללכת ולהילחם למען ביתו.
"הקשב לי מפקד" אמר והאיש הביט בו "ביתך כמו גם ביתי נמצא שם. נתון בסכנה. אנשים אלו ראו איך השמדנו הרגע קבוצת שדים בקלילות. אנו יכולים לסייע לעיר. לשם כך באנו. אנה ממך. הנח לנו ללכת למלך. ואולי, אולי נצליח להציל את אזארות'."
המפקד הביט בו עמוקות , ואז אמר "תנו להם ללכת בחורים." וחיליו פינו את הדרך. הכהן לחש לו "תודה" ולחץ את ידו. ואז עברו כל הארבעה בין החיילים ושעטו לתוך העיר. הפקד הביט בפקודיו ואמר "סימנס, רוגבר" הוא הביט בשניים שברחו מן השדים "קחו את האזרחי ם האלו ופנו אותם למקום בטוח, אחרי זה חזרו לתוך העיר ותגנו על השערים. כל השאר אחרי, בואו נלך להרוג קצת שדים!"

התיאור שניתן לשליח היה פשוט, ננסית, מלווה בכהן בדחן, ושני וורגונים, האחד בבירור צייד והשני לוחם חסון. עליו להביאם מהשער האחורי ליד הכדור פורח של הפנדריין, ולהביאם למלך במהרה. בעודו שועט לכיוון הכדור פורח ראה השליח הצעיר לחימה בכל עבר. כוחותיו של גור פשטו על סטורמווינד והנה הקרב האחרון החל. ריצתו המהירה , הובילה את השליח לאזור שומם של העיר, בו ניטשו קרבות בודדים בלבד. זעקת קרב אימתנית נשמעה מאחוריו, והנער המבוהל הסתובב בפתאומיות. חמישה מן משרתיו של גור הסתערו לעברו והוא עמד בדד.
ברגע זה ידע השליח הצעיר, שחיו הגיעו לסיומם. מוות רדף מוות חשב, והנה גם הוא, יצטרף לאחרים שהלכו כבר לעולם הבא.
היצור המזומן הרים חרבו במהירות, מכין אותה לכדי עריפת ראשו של הנער, אך הדבר לא קרה מעולם. מגן עוצמתי במיוחד, כל כך חזק שהיצור הועף אחורה באוויר מעוצמת פגיעת החרב במגן, נוצר מסביבו של השליח.
מולו עמדו בן אדם גנומית קטנה, בעלת שיער זהוב, ידיה פרוסות מלפנים משגרות טילי אנרגיה ליצירי האדמה שתקפו אותו. הכהן, יצר מגנים וקסמי ריפוי מסביב לעצמו ולגנומית ואז מסביב ללוחם שרירי, וצייד בעל קשת עצומה שצעדו מסביב. הקרב נגמר בקצרה והארבעה נעמדו ליד השליח.
"תודה" הוא לחש חלושות. הלוחם חייך והצייד אמר: "אין בעד מה בחור. לדעתי כדי שתתרחק מאזורי הלחימה, אין לך מה לעשות כאן"
אך הנער קם במהירות על רגליו. "יש לי! אתם אלה שחיפשתי נכון? כן! אלה חייבים להיות אתם!" הוא הצביע על הכהן "נביטון, נכון? כן! ואת בטח נטאביט, לאיפה וויורף" הוא צהל משמחה. למראה בלבולם הסביר "בואו אחרי מהר! מחכים לכם בחדר מועצת המלך! קדימה, זהו צו מלכותי אסור לנו להתעכב" והחל לרוץ. הארבעה הביטו בו, ואז זה בזה בבלבול, ובמשיכת כתפיים החלו לרוץ אחרי הנער.
כשנכנסו ארבעת הרעים לחדר הישיבות, השתררה דממה מוחלטת.הכל הביטו בהם בעניין.
המלך ישב בראש החדר ונעמד למראה הארבעה. "בואו חברים, כנסו נא. זמננו קצר."
הם נכנסו ועמדו מבולבלים. מעולם לא עמדו בחברת אישים כה רמים ולא ידעו מה האקט הנכון לביצוע במצב הנוכחי, לפיכך הם קדו בפני הנוכחים שכן חשו שכעת, עמדו בחברת מלכים ומנהיגים, וזה הדבר הנכון לעשותו.
"אין צורך בזה עכשיו" אמר מדיו ולקח שליטה "דווחו מהר"
הכהן הביט בננסית ואז הנהן. "המלך-המכשף חי ומאגד כוחות בטירה הקפואה."
דממה שלה פתעה שררה. אך מדיו ביטל זאת בהינד יד. "זה לא חשוב עכשיו" אמר "נוכל לטפל בזה לכשהכל יסתיים!"
"נביטון" הכהן הביט בשומר בבלבול. "אמור לי, ההשכלת כיצד לנצל את יכולות האופל לטובתך האישית?"
נביטו הנהן ומדיו המשיך. "אם כן הראה צד זה לכולם. מהר. הפוך למלך הצללים." הכהן ידע את עוצמת השומר. וציית. רגע לאחר מכן, עמד נביטון עטוף בהילה אפלה. עוצמת החשכה רתומה לרשותו. מדיו הביט בלוחם ובצייד ואמר "היש בידיכם את הפלייר?" הצייד הנהן. והרב-מג הוסיף "מעולה" ואז התקרב בצעידה זריזה לציייד. "מהר. לחש אותה באוזני" הוורגון, לחש דבר מה באזונו של השומר ועיניו התערפלו. "איזו עוצמה. " לחש והתיישב בכבדות על הרצפה. מסמן לקוסמת להתיישב לידו להפתעת הכל.
"הקשיבי נא ננסית יקרה, שכן כוח עצום עומד לעבור לרשותך. עוצמתך כעת אדירה, והיא תגדל עם השנים. כעת את מקבלת לרשותך את עולם האש. כל כוחו יעמוד לרשותך. מילת האש היא איננה משחק יקירתי. שמרי עלייה, והיא תגן עלייך. בחייה. " ואז רכן כלפייה, ולחש באוזנה של נטאביט את הפלייר. עינייה של הננסית התערפלו ואז החלו לבעור.
"כעת, " אמר מדיו ונעמד. "לוחם אמיץ וצייד אדיר. הקשיבו.השכיתו. ובעיקר הפנימו. עליכם לקחת את שני אלה." הוא הצביע על הננסית, שנעמדה והילה חמימה הורגשה ממנה ועל הכהן עטוף האפלה. "ולצאת עמם לקרב. הגנו עליהם בחייכם. ווירוף המגן ולאיפה שומר הערים. ואתם, כהן יקר וקוסמת קטנה. שחררו זעמכם על יצוריו של גור. והביאו נצחון לכוחות הטוב. קדימה"
הארבעה הנהנו ויצאו החוצה בריצה, כשמדיו מביט בשאר נציגי האספה. "כעת, עלינו להמתין לשאמאן ולמתנקש. לבנתיים, חברים, צאו החוצה כולכם לחבריכם ומנעו מכוחותיו של גור לחדור לעיר בכל מחיר. " המלך נעמד והנהן. "כך נעשה מדיו." הוא הביט בגיין ובדראמר והנהן. ואז, קמו כולם ויצאו מן הארמון. וכך, הקרב האחרון על אזארות' החל.

רייל רוח-לילה, מפקד כוחות המשמר, הוביל את ההתקפה. בתחילה נראה היה שכוחותיו של גור יסיימו את שהחלו בלא מאמץ , אך ככל שהזמן חלף נראה היה שהכוחות הצרים על עיר האדם, נתקלים בקשיים לא צפויים. מתוך הארמון צעדו ברחבי העיר ארבעה אנשים. אדם לבוש ככהן, עטוף באפלה שחיסל שדים ואויבים בזה אחר זה, לידו צעדה ננסית בוערת באש נצחית, ששרפה שדים כאילו היא מטיילת בפארק. עליהם גוננו צייד בעל אשפת חצים קסומה וקשת זוהרת ולוחם חסון חמוש בחרב ובמגן. אט אט, התקבצו סביבם עוד ועוד חילים ואזרחים, אשר התחמשו מכל הבא ליד וצעדו בכדי להסיר את האיום מעל העיר. ורייל צעד איתם. חייליו שהיו במנוחה לאחר רצף לילות ללא שינה. התעוררו רעננים. הם קמו כאחוזי דיבוק, וצעדו אחרי הארבעה. האדמה רעדה משיריהם. צרחות הזעם על תקיפתה של סטורמווינד נשמעו מכל עבר.
המימדים השתנו חזרה לצורות הדרקונים והחלו נלחמים מהאוויר. סנריוס וגולדרין שעטו בעיר יחד עם מלפוריון וטיראנדה. כוחות האלפים יחד עם הגמדים. הדרניי והאורקים. הטרולים והאלפי-הדם. כולם כאחד , כל הסיעות. כל המגזרים. כל האויבים כמו גם החברים. כולם נלחמו יחדיו, להשמיד את האויב הגדול מכול. כי באותו רגע ממש. נשמעה זעקת ניצחון מקרב צבאותיו של גור, והאל הגדול. לבסוף, יצא אל העולם.

http://fc03.deviantart.net/fs71/f/2012/138/0/d/tyr_the_north_god_of__war_by_hardcolico-d507n9w.jpg

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 23 דצמבר 2012, 15:01 

תודה רבה! אני מקווה שתהנה גם מהפרק הבא באותה המידה!

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 26 דצמבר 2012, 15:59 

השאיפה היא שעד מוצ"א פרק 13 יצא.... תלוי בהספק שלי מבחינת לימודים =]

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: Re: איך להשיג מאונטים
פורסם: 28 דצמבר 2012, 09:51 

http://www.wowwiki.com/List_of_mounts
קח תימור רשימה של כל המאונטים במשחק ואיך אפשר להשיג אותם.
יש כאן הסברים דיי ברורים רק תתאמץ טיפה =]

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: Re: הארדר
פורסם: 28 דצמבר 2012, 13:37 

גדול אתה אינולדרן! אהבתי את התרגום שדרך אגב, טיפה משנה את צורת ההבנה שלי על הסיפור לגבי גיבורי הדור הבא.
אני תמיד חשבתי שנארו הוא מעין אל אבוד של הדרניי ולא גזע... מממ מממ מממ נצטרך לחשוב איך מפתחים את זה בעלילה :D

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: Re: איך להשיג מאונטים
פורסם: 29 דצמבר 2012, 20:51 

כייף אה?! :D

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: Re: איך להשיג מאונטים
פורסם: 30 דצמבר 2012, 12:46 

כיף אה?!?!?!??! =] =]

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: Re: התלבטות קשה במיוחד
פורסם: 31 דצמבר 2012, 20:02 

היא האם בכלל כדאי לי למכור את המשחק באתר מחירות או באישי


אני לא מבין תקטע הזה של למכור מנוי. סלחו לי אבל זה מטופש! חשבון בבליז הרי לא מתקלקל! זה לא שתבוא עוד שנה ובליז ירשמו לך: "דור היקר, החשבון שלך מקולקל מפאת חוסר שימוש. אנא קנה חשבון חדש בכדי לשחק" כל מה שתצטרך לעשות זה רק להתחבר להרחבה האחרונה שיצאה ושלם זמן משחק! זה הכל! הוא לא מקולקל!
רק מוקפא! תרצה , תשחק, לא תרצה תשאיר אותו קפוא עד שתחליט שהמשחק מעניין שוב!
אני דיי פרשתי מהמשחק בגלל חוסר זמן ועניין יחסי, אבל אני לא מתכוון בשום מצב למכור את החשבון שלי! להפך אני מתכוון לשמור אותו עד שהמשחק יחזור לעניין אותי שוב!

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: 101 לייקים!
פורסם: 26 ינואר 2013, 23:46 

Im on fire baby! :party:

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: Re: לרכב על חיות
פורסם: 28 ינואר 2013, 15:11 

אמממ השאלה שלך מחולקת לכמה שאלות אז אני אפרק אותה לחלקים כדי להסביר ביתר בהירות.
א- איך רוכבים על חיות כמו זאב, דינוזאור או סוס של עצמות? ככה כל חיית רכיבה, קרקעית,ימית או מעופפת (ולי אישית יש כ100 כאלו) ניתנת להשגה על ידי מספר דרכים. חלקן על ידי השגת מוניטין מסוים עם פיקציה מסויימת. (למשל exalted עם סניריון סירקל מאפשר לך לקנות מהם היפוגריף מגניב כזה), השגת אצ'יבמנטים למינהם (למשל בדנג'נים או ריידים מסויימים שבהם השלמת מספר אצ'יבמנטים מזכה אותך בדרקון) או נפילה של אותה החיה כתוצאה משלל (loot- למשל בדנג'נים של cata שבהם יש אפשרות,באחוזים מאוד נמוכים, לקבל דרקון מהבוס הדרקון - אני לא מפרט יותר כי אני משאר שאתה עדיין לא שם וכשתגיע תבין למה התכוונתי.)
ב-למה הם זזים יותר מהר? יש לך אפשרות ללמוד לרכב מהר יתר (גם לעוף מהר יותר דר"א) עד מהירות של 100% רכיבה קרקעית ו 310% מהירות תעופה. אתה לומד את זה אצל המאמנים המתאימים לכך. (מאמני רכיבה- דבר עם השומרים בערים הראשיות)
כל שאלה אתה מוזמן להפנות כאן, או בהודעה אישית ואני אשמח לעזור כמיטב יכולתי.
NEBI- The Return of Shamshamen is near....:D

 עבור לפורום   עבור לדיון

 נושא ההודעה: Re: המסע של אמדר
פורסם: 28 מרץ 2013, 02:02 

אממ סיפור נחמד... קצת רקע, אבל שוב, קצר ולא מספיק אחי...אל מהר להעלות...תפרט...תבדוק... תשתמש יותר בסימני פיסוק... אני אל רוצה להשתחצן אבל אם אתה מעוניין בדוגמה טובה כנס לסיפורים שנמצאים בקטגוריה הסיפורים שלכם ותבחר כמעט כל אחד מהם ותראה... העלילה עצמה יפה אבל אתה חייב להרחיב אותה....

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 31 מרץ 2013, 03:24 

....וגם קיבלת ריג'קטים והערות/הארות ועדיין לא תיקנת דבר מהם... כשתתקן ואחד המנהלים יחשוב שהסיפורים מספיק טובים הם יעבירו אותם.... לא סתם נותנים לך את ההערות זה כדי שתשתפר אחי....

 עבור לפורום   עבור לדיון

פורסם: 01 אפריל 2013, 15:05 

פרק 13

התחושה הקשה מכל היא המוות. המחשבה שריחפה לה , לפחות לזמן מה, וגרמה לאמונה העצמית שלו, שהמוות אכן קרוב. הוא באמת האמין בזה. בכל מאודו. בכל ליבו. יתרה מכך, הוא ידע זאת. אך הכאב, כמו גם הסליחה ,מכפרת על הכל.
באותו הרגע. באותה השנייה בה ראשו הסתחרר ועיניו נעצמו ונפקחו לסירוגין, כאשר הפיצוץ הבזיק בקול רם, וגור חזר לעולם, אז הוא הבין. אז הוא ידע. ואז, הוא נכנס לעולם האחר. העולם שלהם.
היה זה מחזה אימתי, חש בתוכו הגמד. מעשה שיסופר רבות עליו בסיפורי האגדו, אם איי פעם יוכלו להעביר זאת כמורשת, לדור הבא. מורשת שתחקק, אם יצליחו כמובן, מורשת על הצלת העולם, והבסתו של גור. אך הוא לא יהיה שם, ידע. המוות בא לקחתו. חברתו של השאמאן חסרה לו. הבין. שיערו הלבן, השופע, מתנופף לו ברוח הערבים. מעולם לא שאל אותו לגבי השיער. חשב. האם הוא נולד איתו? או שאולי זוהי מחלה מולדת שהתרחשה בילדותו. מעולם לא חשב על זה. כעת הצטער.
גם חברתו של הכהן הקשקשן נדמתה כמחזה רחוק כעת . הוא דמיין את פניו העגולות ומלאות ההומור של הכהן, מחייכות בהנאה בעודו מביט בננסית. אח.. נטאביט. הננסית זהובת השיער ומלאת החן. לעולם לא יזכה להשתגר דרך קסמייה הלא מדוייקים שוב. כמה היה הרוצה. והלוחם? הצייד? הדרואיד? כן...גם חברתם תחסר לו בעולם הבא. חברים. מעולם לא חשב שיהיה לו כאלה. האם ינדוד כרוח? או שאולי נפשו הייגעה תמצא את הנחלה בארצות השממה. הוא דמיין את הפונדק האהוב עליו. מעולם לא יקח את הפלאדין לשם, כמו שהבטיח איי שם בעבר, כשעוד שתו לשוכרה בפונדק בראמקאהן. אכן, הימים האלו יחסרו לו. החברים הללו יחסרו לו. החברים. עצם ההבנה, הכאיבה לו אף יותר מן הכאב שבמוות. היו לו חברים. והוא אכזב אותם. הוא אכזב את כולם.
דמעה בודדת זלגה לה לאיטה מעיינו, משאירה שובל רטוב על פניו.
יד רכה ליטפה את לחיו. ידה רכה וחמה. מנגבת את הדמעות. יד של אמא.
הוא הרים את עיניו באיטיות, והביט בדמות. שערה היה שופע. ועיניה חמות. הוא לא יכל לעמוד את גילה, שכן כמו שלא ניתן למדוד את גיל הרוח, כך גם גילה היה נצחי כמו שהיה מופלג. היא הייתה גמדה, כמו גם ננסית. אך גבוהה כבת אדם, בעלת אוזניים כשל אלף. ברגע שהרים מבטו אל פניה שוב, היו דומות הם לפני טרול או אולי אורק. משתנה ללא קץ, הביטה היא בפניו.
"מי את?" לחש קלות. היא חייכה ואחזה בידו ברכות. כוחו החל חוזר אליו.
"האינך מזהה? בני...." תשובתה הדהדה בחלל הרחב. באין-סוף ששרר מסביב
"אם כל חי..." לחש ונשימתה הדהדה את התשובה. "כך הייתי נראית בתחילת כל הדברים.."
"תחילת כל הדברים?" לחש מתקשה לחבר מחשבות בראשו לנוכח יופייה.
"....בתחילה היה רק גור....." לחשה כמדקלמת, ורותח הביט בה מהופנט "ולאחריו, כל הדברים. אם ישכילו. ולכשיילך...ישארו הכל.... וידם הוא." לחישתה נשמע ברקע הלבן. והאין סוף התקווץ למראה האם המהלכת בו.
הגמד הביט בה ומוחו נדם. לפתע הוא התעורר ממחשבתו, התנער קלות וראה את האם לידו. "החלמת חלום?"
"סיוט" לחש. "ואני חושש שהוא הפך למציאות."
פניה היו מוטרדות מעט, אך עד מהרה חייכה חיוך מרגיע. "ומדוע שתחשוב כך רות'ח, קוטל מלך השדים. אגדתך מסופרת זה מכבר. האחד שהרג את השד הגדול. אך השדים אינם יותר מאשר מהות הרוע. ועם רוע, כמו עם פחד מן החושך, ניתן להתמודד." היא חייכה לעברו ושערה הארוך והבוהק התנודד לעומתו.
"אך איך מתמודדים עם יצור כגור? יצור שמכיל את הכל מהכל?" הרוצח התבונן בה וקמטי דאגה נכרו על פניו.
היא, לעומתו, בקלילות אופיינת לטיטאנית, חייכה לעברו וקרבה את פנייה לפניו.
"בדרך היחידה בה ניתן לעשות זאת. להרוס את הכלי"
"הכלי?" לחש. והיא הנהנה. "הגיע הזמן, רות'ח הצעיר, שתבין את הכל."
אצבעה הארוכה, העדינה, נגעה במצחו והוא הרגיש חום קל, שהתפשט אט אט בכל גופו, ואז, בן רגע, הוא כבר לא היה שם.

http://www.wowpedia.org/images/0/0b/BlessingoftheNaaru.jpg

גרניאריין. כפר קטן במערב קלימדור. 300 שנה קודם לכן.

אם חשב הדרניי חמור הסבר, שהסופה תשכח ולו במעט, טעה טעות חמורה. ככל שהתקדם, כך גברה עוצמתה של הסערה, וטיפות הגשם התרבו.
"החזיקי מעמד נאבריה" לחש נבימן והחל צועד במהירות. הדרניי החסון, אשר כתפיו העבותות היו גדולות כבולי עצים, התקדם בצעדי ענק, ספק גורר ספק מושך, את עגלת האל'ק אחריו. הפילה הגדולה, אשר מתה מהמסע הממושך והקודר שבעלייה הכתיב, נירקבה כעת בצידי הדרך או לבטח נאכלה כבר על ידי אוכלי הנבלות.
אך לנבימן לא היה הזמן להרהר בכך. לא היה לו זמן להתאבל על החיה הנאמנה.
מרחוק, החל מזהה הדרניי הגבוה, את אורות הכפר.
"כמעט הגענו אליו" לחש לדרניית, שישבה בתוך העגלה, אוחזת בבטנה התפוחה.
"מהר...." לחשה בקול תשוש ומלא כאב.
נבימן, הגביר את קצב צעדיו עד כי ניתן היה לחשוב שרץ הוא, מדלג בין השבילים המרותשים, ונלחם ברוח העזה.
הוא צעד לארוכו של הכפר, עד שהגיע לבקתה הצפונית, המבודדת והמרוחקת ביותר.
אז, חבט הוא על הדלת בעוצמה. "מי שם?" זעק קול מבפנים. "אנו מבקשים עזרה. בבקשה" הדחיפות שבקולו הלחיצה את הזר, שפתח את הדלת והביט בזוג במבט עוין. "אינני עוזר" הוא הביט בבטנה התפוחה של הדרניית, "או כהן. חפשו עזרה במקום אחר." הדלת החלה נסגרת ואז לחש נבימן. "בבקשה אין לנו מקום אחר ללכת אליו" דבר כלשהו במבע פניו של הדרניי שכנע את האדם הזקן, שפתח את הדלת. "בסדר אם כך. הכנסו מהר".
הם נכנסו והאיש סגר אחריו את הדלת, ולאחר מכן נעל את בריחה.
"הניח אותה שם" הנחה אותו הזר ונבימן מיאן לציית.
"יש לה מיחושים וכאבים ו...." החל לומר אך הזר קטע אותו במבט יהיר. הוא ליטף את בטנה הטפוחה של נאבריה ולחש "לפחות בן שמונה ירחים, אולי תשעה, ליבו אינו יציב. נשימותיו כבדות. לצערי אם לא נוציא אותו עכשיו לאוויר העולם, לא ישרוד. ואלי אף כך נעשה לו חסד. ילד זה יוולד חולה. נכה, בעל מום." אמר ומעט הצבע שהיה בפניו של נבימן נעלם כלא היה.
הוא שקל את דברי הזר. "אבל זה ילדנו...." אמר והזקן הנהן בעצבות גלויה.
"נבימן," לחשה נאבריה "אהובי, אני רוצה אותו. אני אקבל אותו עם כל פגם. רק שיהיה איתי" הדרניי החסון, עובד האדמה, הביט באשתו והנהנן. "אנחנו מסכימים. עשה ככל שתוכל אדוני"
הזר הנהן. וחכך את ידיו. ואז לחש לנאבריה "זה לא יהיה נעים" והחל לעבוד...
התינוק מיאן לצאת, ועל אף כל עוצמתו, לא הצליח הזר למשוך אותו החוצה.
"הוא מלופף סביב טבורה" אמר "איני יכול למשוך אותו החוצה ולהשאיר אותה בחיים"
הדרניי, מזיל דמעה לחש "לא בבקשה תגרום לה לחיות, בבקשה, לשניהם"
הזקן הניד בראשו לשלילה ואמר "אין ברירה ידידי. עלייך לבחור."
"לא בבקשה, אמור לי שלא איני מסוגל," יבב האיכר ומבע של צער הופיע על פני האיש הזר.
"אולי יש אפשרות. המתן." הוא עצם את עיניו ומלמל מספר מילים, בעוד נבימן מביט בו בעיניים מקוות.
נאביריה צרחה מכאב בעת שעשה זאת, ואז, נעצמו ענייה. צרחתו קורעת הלב של נבימן נשמעה בכל האזור. כשהזקן אחז בידו, כאשר ידו השנייה אוחזת בתינוק קטן ומצווח, בעל שיערות קצרות ולבנות. "היא חיה" לחש הזר "רק מותשת.".
נבימן אחז בעובר הזעיר והתיישב ליד אשתו מלטף את ראשה. היא פקחה את ענייה והביטה בו בעיניים אוהבות. "הוא חי" אמרה "הוא חי".
נבימן הנהן באושר ואז פנה אל הזקן. "האם איי פעם אוכל לגמול לך על כך.??"
שאל בכוונה אמיתית. הזר רק חייך ואמר "יום יבוא ותגמול. יום יבוא ."
הילד הקטן בעל השיער הלבן הארוך, רץ במהירות, רודף אחרי הארנב. הארנב היה זריז, אך הזעטוט בעל השיער הלבן, היה מהיר בהרבה מבני מינו המגושמים. הדרניי הינוק, זינק מעל סלעים ועצים נפולים, במהירות שלא הייתה מביישת אלף, עד אשר עיניו לכדו את הארנב ותחרות המבטים החלה. אז בצרחה, זינקו שניהם,בעוד הדרניי הצעיר מנסה לתפוס את האנרב החמקמק בין אצבעותיו, מכשנכשל, זעק ביאוש ורוח אדירה העיפה את הארנב אשר פגע בחלקת סלעים סמוכה ונהרג.
"ארנבי הפסיד" צרח בשמחה העולל "ארנבי הפסיד" . הוא התקרב אל הארנב וקולו נסדק בראותו את פרצופו השבור של הארנב. "ארנבי ?" הוא החל בוכה בקול גדול, בצרחות כאב אמיתי, חש את הכאב של הארנב כשנשימתו פקעה מעוצמת המכה . "אל תמות ארנבי אל תמות!"
"כמו שאמרתי, כישרון רב" אמר האיש הזקן, בעל מוט העץ, שעורב מגולף בקצהו.
בין העצים, עמד האיש, ולידו דרניי קשיש, יולדריס- זעםאש , שמו, ראש מסדר-טבעת העפר, אשר הביט בילד הצעיר והנהן.
בהתקרבו אל החבורה הבחין הנער המיוחד, המבודד, בדרניי היפה, אואולה, שאהבה נפשו. הוא אינו מעיז להתקרב אלייה, משכן ידע את חברתה. הלו היא מסתובבת בחברת הקשוחים שבמתלמדי מסדר הפלאדינים של האקסודר, והיא בעצמה קוסמת מוכשרת. אז מדוע שתסתכל אל דרניי לא מוצלח, שאינו מחובר לשום מסדר, ושכנראה יהיה עובד אדמה כמו אביו?
שאמשאמן נשם בכבדות, ניגב זיעה ממצחו והסתובב. כשלפתע, יד חזקה אחזה בכתפו.
"היי כלומשאמאן" לעג לו רוג'ו, אחד ממתלמדי הפלאדינים ומנהיג החבורה. הכל צחקו, אפילו אואולה. הדרניי לבן השיער הביט בו בשנאה. "אל תקרא לי ככה רוג'ו."
הפלאדין המתלמד גיחך, והתבונן בחבריו בביטחון. "ראיתם? הכישלון אזר אומץ" הוא הסתובב לעבר שאמשאמן והמשיך בהקנטותיו. "ומה תעשה אם אני לא אפסיק? תרוץ לבכות לאמא?"
דמו של הנער בער בו. הוא חייך קלות, למרות שידע שהם רבים יותר, למרות שידע שהכל שם מיומנים ממנו, וחלקם אף גדולים ממנו בגוף, הוא הנחית אגרוף רב עוצמה על פניו של רוג'ו שנראה מופתע.
אז, החלה להתפתח התגרה. בתחילה, נלחמו שני הנערים זה בכוחו של זה, הודפים האחד את השני, בוחנים את עוצמת הזרוע. הפלאדין היה חזק יותר, גבוה יותר במקצת ושרירי יותר בצורה ניכרת, אך זעמו של הנער לבן השיער לא ידע שובע. ונראה היה שהוא מנצח. אז, התערבו ארבעת חבריו של רוג'ו ובכוחות משותפים הדפו את הנער המתפרע לאחור אוחזים בו בזרוע איתנה. רוג'ו החבול קם בזעם, ולמרות תחנוניה של אואולה, החל חובט בבטנו של שמאשאמן חסר האונים. הכאב היה נורא, אך לא כמו ההשפלה, חוסר האונים, ויותר מכל, המבט המרחם על פניה של אוהבת ליבו, אואולה. זעם בוער החל לפעפע בתוכו. אש יוקדת. עיניו החלו לבעור, ומבלי לדעת איך, מבלי לחשוב כלל, ירה הדרניי לבן השיער הלם אש לעברו של רוג'ו, הנער החל בוער, בורח מפני האש כמו גם מפני הדרניי הזועם שהביט בו בעינים לוהטות, מוכן להורגו. האחרים, מיהרו לעזוב את הנער הסורר, ולחפש מקלט מאחורי מנהיגם. הזעם אחז בו ודבר לא נתן לו להפסיק. לא תחינותיו של רוג'ו או בכייה של אואולה.
שמאשאמן הרים ידו, מתכונן, לשחרר שוב את זעמו, להוציא פורקנו החוצה, על אלה שהרעו לו כל כך במשך השנים. והלם נוצר.
אך לפני שפגע, גל אוויר חם שתף את השאמאן והעיף אותו אחורנית. נחיתתו הקשה על הרצפה, ניערה אותו מערפול החושים שאחז בו. הוא הביט הצידה וראה שההלם –אש שיצר, עף גבוה לשמיים ולא פגע באיש.
מבט מהיר הצידה הבהיר לו כיצד קרה הדבר. דרניי מבוגר עמד שם. חובש מסיכת זאב ועיניו נוצצת מבעדה.
"בוא אחריי שאמשאמן, בנו של נבימן." הוא הסתובב והחל לצעוד כשהנער הצעיר, נשרך מאחוריו.
עיניו של רות'ח נפקחו בהפתעה. אם-כל חי הביטה בו וחייכה. "שאמשאמן" הוא נראה נפעם. "ככה... הוא.... " האם הנהנה קלות. "ואמרה, עד כה הבחנת רק בשלבי ההתבגרות של השאמאן הצעיר. המשך להביט ידידי. המשך ללמוד. כי דרכו של השאמאן מצטלבת בדרכך וגורלכם נשזר הרבה לפני פגישתכם הראשונה בסטורמווינד.
הגמד נראה מופתע תחילה אך אז הנהן. "אתה מוכן, גמד קטן?"
הוא הנהן.
"אם כך, חזור, רות'ח קוטל-אדון כל השדים, לעולמו של החצי השני בעלילה שלנו. לחצי השני בחייך" ואז, בנגיעה קלה במצחו, הוא צנח שוב, לחשיכה.
השאמאן לבן השיער , צעיר בשנות העשרים לחיו בלבד, עמד על גבי עמוד אבן גדול וגשם זלעפות יורד סביבו.
"האם זה נחוץ אדון?" שאל את יולדריס- זעםאש והתבונן בו במבט נוקב.
"זה נחוץ" ענה הדרניי המבוגר. "כעת, לפי הוראותיי. אש" השאמאן הצעיר ירה הלם-אש מידו. "אוויר" כעת שיחרר גל אוויר חזק. "אדמה" האדמה רעדה מעט בעת שקסמו של שאמאשמן פגע במטרה "אש"
לאחר כמחצית השעה, הורה יולדריס לשאשאמן לרדת מהעמוד,
הוא הושיב אותו ליד המדורה, בכדי להתחמם מעט, והחל מרצה לו. "עולם הרוחות הוא עולם עשיר בנשמות. עולם הטבע. העל יענו לקריאתנו, אם נדע לבקש. "
נשימותיו של השאמאן המבוגר נעשו איטיות יותר ויותר. "הטה אוזנך לרוח, שאמשאמן, הקשב לה רוב קשב. מצא בתוכך את הכוח לאגור את האש. את העוצמה לבקש את המים. לכבד את החיים. מצא זאת ותמצא את עצמך."
השאמאן הצעיר הנהן. הוא הבין. הוא ידע. וכך, החל מדבר עם היסודות.
שאמשאמן עמד לבדו בין העצים. התרגול היה ארוך מהרגיל, ונראה כאילו נמשך ימים.
יולדריס נעלם זה מכבר, וכעת נשאר השאמאן הצעיר לבדו, עומד בחשיכה. רעש רחוק נשמע והדרניי התעלם. נשימותיו הרגועות התנו את קולות היער סביבו בעדנה רכה.
הכל דמם מלבד דוב האורסרינג שעמד מאחורי הדרניי . אך השאמאן לא ראה אותו. וכאשר ראה אותו, היה כבר מאוחר מידי. הדוב הרעב זינק לעברו, פיו מלא בריר, מזהה טרף קל ואינו מוגן.
אך השאמאן לא היה טרף קל כמו שחשב הדוב תחילה, במהירות מדהימה, זינק הנער מעל הדוב והחל פותח בריצה כשהדוב ממהר אחריו.
שאגותיו של הדוב הרעידו את היער, מרחיקות גם את האמיצה בחיות מן המרדף.
השאמאן קליל הרגליים זינק מעל גזעי עצים נפולים והביט בדוב הגדול, אשר החל סוגר את המרחק מאחוריו. במהירות, פלט קללה בשפתו, וירה "הלם" קרח לעבר רגליו של הדוב. המתקפה פגעה ברגליו של האורסרינג והאטה אותו, אך לא עצרה אותו והדוב השתחרר ממנה במהרה.
רעש של שאגת דרקון נשמע ממעליי היער ויללת זאב, אשר הסיחו את דעת השאמאן מן הדרך שמלפניו, דבר שמנע ממנו לראות את הענף הבולט אשר בו נתקל.
גלגולו נמשך מספר רגעים שלאחריהם נחבט ראשו בגזע עץ והוא החל מדמם. בנסיון נואש לעמוד על רגליו, ולפחות למות נלחם, רעד השאמאן הצעיר, והרים ידיו בהתגוננות.
בלא שליטה על גופו, רעד שאמשאמן מאימה. "יולדריס" זעק, אך השאמאן המבוגר נעלם. "אדון!"
"הצילו" צרח אך הישועה לא הגיעה. שנייה בודדת לפני שחיו הגיעו לקיצם, זינקו שני זאבי ענק מן הצללים, והחלו תוקפים את הדוב, מרחיקים אותו מהנער הפגיע. שיניהם חשופות, הילה כחולה קלילה סביבם.
הדוב המובס, נהם קלות והחל נסוג, משאיר את "הטרף" לשני הזאבים הגדולים.
השאמאן הרים את ראשו והביט בעיני הזאבים, מאמין שהחליף טורף אחד באחר.
אך הזאבים, להפתעתו, החלו מלקקים את פניו כאומרים "אל דאגה. אנחנו כאן". שאמשאמן הביט בהם וידע. הם חברים. הוא עצם את עיניו והתכרבל, כששני זאבי הענק שומרים משני צדדיו. וכך, בפעם הראשונה בחיו, היו לשאמאשמן בנו של נבימן, חברים.

****************************************************************************************
השאמאן לבן השיער הביט בגמד הקטן, הגנב, הנס על נפשו. מאחוריו, רצו להם מזיעים ומתנשפים רוג'ו וחבורתו, מנסים לשווא לתפוס את הגמד.
"עצור אותו שאמאן!" צרח הבריון והטה מבטו לגמד. "עצור אותו אדיוט הוא גנב את קמע ההגנה שאבי הביא לי!"
השאמאן הביט בו בקרירות ואז אמר "אינני מבין כיצד זאתי בעיה שלי?"
הגנב, הביט בו במבט אומר תודה, ונעלם בצללים. הפלאדין וחבורתו, לעומתו, עצרו מתנשפים והביטו בשאמאן לבן השיער, המוזר, במבטי שינאה.
"נבון! אתה יודע מה עשית?!" הוא צרח על השמאמן, אך זכרון עוצמתו הנסתרת של שאמשאמן הרתיע אותו מלעשות דבר מה נוסף. "כעת הכפר עומד ללא הגנה!!"
השאמאן חייך חיוך מלא רוע. "אם כן כדי שתספר לאביך איך נתת לגמד קטן ולא מסוכן, לגנוב לך את הקמע." הוא הניף ראשו בהתנשאות והתרחק בצעדים בטוחים.
הכפר בער, והנסיגה המסודרת בתחילה, הפכה למנוסת בהלה. בין אם רצו זאת ובין עם לא, עמדו ראשי הכפר הקטן יחסית, מול המון ענק ורב של יצורי-חרק גדולים, אשר חיסלו כל שנקרה בדרכם.
בחרבות, סכינים ואלות, ניסו תושבי הכפר לעצור את הפשיטה. כך נלחמו וכך מתו.
השאמאן, אשר בתחילת הפשיטה עוד התאמן עם זאבי הרוחות שלו ביער, הרגיש ברוחו דבר רע שקרה. הוא שינה צורתו לזאב –רוח, והחל דוהר במהירות לעבר הכפר. כשהגיע, ראה את הכפר מושמד לחלוטין. חיפוש מהיר בין הבקתות גילה את שחיפש. גופותיהם של הוריו. אביו נפל מעל אימו. מגן עליה עד נשימתו האחרונה. שניהם מתו, כמו כל תושבי הכפר. איש לא נותר בחיים. השאמאן ניגב דמעה אשר אימה לשבור את רוחו. והחל קובר את הגופות. אבלו היה כה גדול רב, כה עוצמתי, שאילו היה יכול היה מחזיר את הזמן לאחור.
לאחר כשעה של חפירה וקבורת גופות, נעצר השאמאן ליד גופת דרניי זכר צעיר, שמת כשחרב חזקה גדולה בידו. הוא התכופף ולחש "אני מצטער רוג'ו. אני מצטער כל כך."
"אם כך דרכך אמורה להיות ברורה כעת." השאמאן נעמד והסתובב, שני סכינים בידיו. מולו עמד אדם זקן. שערו הלבן היה ארוך והוא גלש עד אחוריו. בידו אחז מטה בעל ראש עורב מגולף.
"מה כוונתך?" שאל הדרניי והביט בזקן. מבטו חודר, מחפש רמז לעוינות. אך כל שראה מולו היה איש זקן ומעט כפוך. אך אם זאת היה משהוא אחר בעיניו. משהו עוצמתי.
"אתה יודע את כוונתי. לא הגנת על האנשים שהיו בהשגחתך. מותם הינו באשמתך הישירה. כעת דרך אמורה להיות ברורה." הוא לחש.
השאמאן השפיל את עיניו. "אני יודע. אני...מבין...."
הרב-מג הזקן הנהן. "יפה. כעת לך. אתה מבין מה עלייך לעשות."
השאמאן הנהן, אז, השתנה בזריזות לזאב-הרוח ופתח בריצה, למרחקים.
"אני לא מבין" רטן הגמד "איך ילדותו של השאמאן יכולה לעזור לי כאן?"
האם הביטה בו וחיוכה לא נמוג. כי השאמאן הוא גור. הגמד לא שמע את המילים. שפתיה של ארליון לא נעו. אך הוא הרגיש את המילים. הוא ידע אותם.
"אבל כיצד?" שאל והאם הביטה בו ואמרה. "כיצד? איני מבינה את טיב הקסם בו השתמש השומר כשיילד את שאמשאמן. איני מבינה גם מדוע, איפשר לגור להשתלט על גופו של העולל. מדוע חשב מדיו שבן תמותה יוכל לרסן את מזגו הרע של גדול האלים.
אך הדבר נעשה. וכעת, כל עוד השאמאן חי, ימשיך גור להתקיים. ולכן, בכדי להשמיד את גור...." אמרה אם כל חי. והגמד השלים באנחה עצובה "....עלי להשמיד את שאם".
****************************************************************************************השאמאן נעמד מול הגמד. חיוכו היה גדול ורחב, ועיניו, שבעבר היו כחולות כים, היו כעת שחורות כלילה.
"חופשי! סוף סוף!" זעק השאמאן וקולו היה עמוק במיוחד. צורם. "לאחר אלפיים שנות כליאה, אקח מה ששיך לי בזכות! את העולם!"
הגמד התאושש מעט ונעמד. "לא שאם. זה לא אתה. עצור זאת. " השאמאן הביט בו וחייך חיוך מלא שיניים. "אבל זה באמת לא השאמאן" לחש.
הוא התקרב לגמד והרים אותו בכוח על טבעי. "תלחם בו" לחש הגמד "תלחם בו, ידידי..."
גור בגופו של השאמאן חייך ואז צחק בקול אפל. בקלילות משוועות, כמו אבא המניף ילד, זרק את הגמד והטיח אותו בקיר הסמוך.
נשימתו של הגמד נעתקה מהפגיעה, אך הוא התרומם בשנית.
"אתה לא תנצח גור. שאם יביס אותך"
שוב גור/שאמשאמן צחק. "יביס אותי? הבסתי אותו כבר לפני שנים." הוא התקרב לגמד שוב מניף את ידו להנחית את המכה הסופית, כשלפתע נשמע צעקה מאחוריו. "עצור" גור הסתובב וראה מולו את מדיו.
הוא חייך חיוך רחב. "או! הרב-מג. או אולי בעצם אני צריך לקרוא לך אבא?, בהתחשב בכך שבזכותך אני חי כעת? אנא! הנח לי לנחש! באת בכדי לבקש מחילה על העולם! להודות בטעות שבשחרורי! בן אנוש נבון. אינך יותר מפיסת עץ ביחס לכוחי."
הקוסם הנהן אך מבטו היציב המשיך להתמקד בגור.
"לא מחילה על העולם גור. מחילה על נשמתך. כי אני יודע, שגם לאלים יש נשמה."
גור שאג בזעם. "נשמה? " הזעם התחלף לצחוק מטורף. מדיו הרים מטהו. "הגיע זמנך למות אדם. הגיע הזמן להוכיח שאחרי הכל הנך רק בן אדם." מדיו לחש מילות קסם. אך גם המגן שיצר נשבר לרסיסים כשגור תקף אותו בגל ההלם. מדיו הועף אחורנית, והתנגש בקיר בעוצמה, תוך כדי שהוא צורח "עכשיו גמד!". ראשו נחבט בקיר והוא התעלף.
הגמד הביט בשאמאן שחייך. "אתה מסוגל להרוג את חברך גמד?" הוא התקרב ואחז בדש בגדו של הרוצח. מניף אותו באוויר.
"המוות יהיה הקלה כה נעימה נכון רות'ח?"
גור הרים ידו. מתכוון לחסל את הגמד פעם אחת ולתמיד. אך אז, היד נעצרה.
"לא!" הוא צעק. "אתה לא תפריע לי עכשיו!" הגמד, הביט בעיניו של השאמאן. וראה את חברו. מביט בו. "עכשיו רות'ח!" צעק השאמאן בקולו.
ואז, בהסחת דעת שנוצרה, זינק הגמד לאוויר, השתמש ביכולת ההשתגרות קצרת הטווח שלו, והופיע מאחוריי השאמאן. "סליחה שאם" לחש. ונעץ את סכינו בליבו של השאמאן. בן רגע, זהר השאמאן באור לבן יונק את האור מכל החדר. "לא! " זעק גור כשהבין שסופו הגיע. השאמאן רעד ונפל על ברכיו. אז הרים את מבטו ווחייך חיוך רחב. ,"תודה רות'ח. תודה ידידי" לחש ואז נעטף שאמשאמן, בנו של נבימן, שאמאן ממסדר טבעת –העפר, באור, ונעלם. לתמיד.

http://www.top1gaming.com/wallpaper/WorldofWarcraft/christmasdwarf-1600x.jpg

כוחותיו של גור התפזרו במהרה, כשהבינו שמנהיגם הבלתי מנוצח הובס. השבטים יחד עם בני הברית, הדפו אותם ואף יצאו למתקפת רדיפה, במהלכה השמידו את רוב כוחותיו של גור.
קת'ון שנהרג על ידי הכהן העוצמתי, עטוף הצללים, ויוג-סארון שהובס על ידי הננסית בעלת עוצמת האש, וכל חיליהם נעלמו כלא היו. וכל מה שנותר מהקרב הגדול שהתרחש בפאתי סטורמווינד הוא רק זכרונות.
אך ההרוגים והפצועים סיפרו סיפורים. סיפורי גבורה. סיפורים על הקרבה.
שבוע לאחר מכן עמד הגמד במרפסת פונדק "שלושת הלילות, בפאתי העיר והביט על עבודות השיפוץ שנמשכו כל העת.
ידו החבושה הטרידה אותו, אך לא כמו הכאב אשר בא והלך בגב. ולעולם לא כמו הזכרונות.
גופתו של השאמן לא נמצאה. ומבחינת כולם, הגיבור היה הגמד. איש אינו יודע מה הקריב השאמאן, איש אינו יודע כיצד עצר את גור, בידיעה ברורה, שהוא הולך למות.
השבטים, בהנהגתו של ת'ראל עזבו זה מכבר וחזרו לעריהם, עם הבטחה הדדית שכל עוד השקט ישמר, השלום ישמר.
אנדויין זכה בכבוד כמלך האדם ומנהיג הברית והצייד השתעשע עם סמור קטן, שמצא פצוע בצד הדרך וטיפל בו. הכהן, בצורתו הרגילה כעת, ישב לצידה של הננסית, וחייך כלפיה חיוך אוהב. בעודה רוטנת בו על חוסר הקשבתו לצרכיה.
הכל נראה חוזר לקדמותו.
הכל חוץ משאמשאמן.
הגמד הביט החוצה וראה ילדים משחקים עם חרבות. צורחים את שמו כגיבור, ואת שמו של הכהן. אחד מהם אפילו התחפש לננסית. למען האמת, הוא היה בגובה המתאים, חשב הגמד.
עצבות אחזה בו.
יד חמימה הונחה על כתפו והוא ראה את הלוחם נעמד לידו.
"הוא יחסר לכולנו ידידי. הוא כבר חסר" אמר והגמד הנהן.
הצייד נעמד מצידו השני כשכהן והננסית נעמדים גם הם.
"זה נגמר אה?" אמר הכהן ואחז בידה של הננסית "לבסוף זה נגמר"
"הקרבנו רבות לא?" אמר הלוחם ונאנח. "חבל ששאם לא כאן. כמו גם לאנורא ובנגילה."
הננסית מחתה דמעה. "הם היו אוהבים לראות את זה" ובאומרה כך הניפה אצבע וסימנה לשאר להביט בחברות הילדים המעמידים פני גיבורים.
"בעבר אנו היינו כאלה. וכעת אנו גיבורים" אמר הצייד וחייך עובר במבטו על חבריו, " לכו תדעו חברים, גם אנחנו האמנו פעם ושיחקנו. לנו, ולריאן ות'ראל, וכל שאר הגיבורים הישנים שימשו כמודל לחיקוי. בעניהם, אנחנו הדמויות הנערצות. אולי, יום אחד, הם יהפכו להיות הגיבורים של המחר, אולי הם יהו גיבורי הדור הבא......."

-----הסוף! וורקראפט- גיבורי הדור הבא!---------
עמוד 1 מתוך 3 [ החיפוש הניב 68 תוצאות ]


כל הזמנים הם UTC + 2 שעות


עבור ל:  
 cron